לפני שאתחיל את הביקורת, אני מרגישה איזה צורך לסייג ולהסביר שבעצם אני דווקא אדם די ביקורתי בסך הכל, שאני לא באמת נוטה לפרגן וש- נו, אני  לא קהל כזה קל. הסיבה העיקרית לציון ההסתייגות הזו היא שהביקורת שאתם קוראים וקוראות כעת עומדת להיות ביקורת משתפכת על גבול המבישה.  

מה לעשות, אני מאוהבת ב"היורד למעלה" בכל מובן ובאמת שאין לי אף מילה רעה להגיד עליו. כן יש לי משהו נייטרלי לומר עליו – הוא ממש לא סרט לכל אחד, ועל כך יכולה להעיד בשמחה אמא שלי, שנרדמה בחצי השעה הראשונה. אבל זה בסדר – "היורד למעלה" הוא מסוג הסרטים שככל הנראה מעולם לא נועדו להיות עבור כולם (אם בכלל יש סרטים כאלה). בעיניי זה סרט שמכוון אל סוג מסוים של אנשים, שגם יכולים להסתדר עם סרטים ארוכים, איטיים וכמעט נטולי עלילה. 

העלילה של "היורד למעלה" היא פשוטה בבסיסה: איש אחד עולה במעלה המדרגות בחיפה, איש אחר יורד, והרבה דברים נוספים מתרחשים על המדרגות האלו בחיפה. אורי (איתי טיראן, שמסתבר שהוא שחקן קומי לא רע בכלל כשהוא רוצה) הוא משורר צעיר שבכוונתו לתפוס טרמפ על ספינת מסע על מנת להתחמק ממילואים, ולא ממש נמצא במקום טוב בחיים באופן כללי. הוא יורד. משה (אורי קלאוזנר) חי עם אשתו בדירה בעיר התחתית. משה הוא איש עסקים כושל וגם הוא לא ממש במקום טוב בחיים. הוא עולה. 

אורי ומשה נתקלים באנשים שונים ומשונים על המדרגות, ודרך האפיזודות האלו אנו נחשפים לאופיים וסיפוריהם, ובהרבה מובנים גם לאופייה וסיפוריה של חיפה. וכאן אולי טמונה סיבת ההתאהבות שלי בסרט – "היורד למעלה" הוא שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם: דיוקן מקום, וסרט על אנשים. אהבת האדם קיימת לכל אורך הסרט, כמו גם האהבה למקום שאותו הוא מתאר. אלעד קידן, במאי הסרט, אוהב את חיפה הלא מאופרת: אין כאן תצלומים רומנטיים של הגנים הבהאים, וגם לא סצנה מתבקשת כביכול שמתארת את תרבות העיר התחתית. 

הסצנה הפותחת אותו מעבירה זאת היטב. זהו וואן שוט איטי, מצולם מזווית גבוהה. הוא מתחיל בבית הזיקוק במפרץ חיפה, ממשיך אל מורדות הכרמל ומסתיים בנמל, כל זאת בזמן שברקע נשמעת סימפוניית שיעולים, שמתחלפת במוזיקה קלאסית (תוכנית הרדיו נקראת "ביצועיהם החלשים ביותר") ולאחר מכן בקטעי שיחות אקראיות. 

עוד דוגמא להווי המוצג בסרט היא הסצנה בה משה פוגש באישה מבוגרת על המדרגות. האישה מבקשת ממנו לסחוב אותה למעלה מאחר והיא מבוגרת מכדי לעלות בכל המדרגות ללא עזרה. משה מסכים לבקשה המעט משונה ומגלה כי מדובר במי שהייתה הגננת שלו, כאשר היא אומרת לו כי סחבה אותו כך יותר פעמים מכפי שהוא יכול לדמיין. הסצנה מצולמת בלונג שוט, כך שאנו בעצם צופים על המתרחש מרחוק ואת הדיאלוג אנו שומעים במעין וויס אובר דיאגטי. זו סצנה שמתחילה באופן תמוה, וככל שהיא ממשיכה היא חושפת שוב את האנושיות שהיא מרכז הסרט.

כאמור, לסרט אין עלילה "עלילתית" במיוחד, מה שאומר שהרבה מהמשקל שלו מונח על כתפיהם של שני השחקנים הראשיים. איתי טיראן מגלם את דמותו של אורי המיוסר (שהוא בעצם גם קצת דוש) בכזאת רצינות תהומית שאני אוהבת לחשוב שנובעת ממודעות עצמית. גם אורי קלאוזנר, שבמקרה או לא במקרה שמו בסרט זהה לזה ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", מגלם את משה העגום באופן מקסים. לאורך הסרט הוא מסתובב במבט נוגה וגם הוא מיוסר, אבל באופן אחר מאורי – ההתייסרות של קראוזנר היא התייסרות עייפה, בוגרת יותר. 

"היורד למעלה" הוא סרט שונה בנוף הקולנוע הישראלי. למען האמת, "היורד למעלה" הוא סרט שונה בכל נוף. קידן מסתכל על המתרחש בסרטו מרחוק, נותן למציאות להיות מה שהיא ולצופה לקחת ממנה מה שהוא רוצה. אבל יותר מהעשייה הקולנועית שמאפיינת אותו ונותנת לו תחושה טבעית, מה שהכי תפס אותי היה שמדובר בסרט שהוא נטול ציניות. זה לא תואר שמשתמשים בו לעיתים קרובות לתיאור סרטים, אבל "היורד למעלה" הוא סרט מוקסם. הוא מוקסם מחיפה, הוא מוקסם מאנשים ומסיטואציות, וכמו אחד הגיבורים שלו, הוא מוקסם ממילים. 

כאמור, זהו סרט איטי עם סצנות ארוכות, אבל אם אתם מסוגלים להתרווח בפינה החביבה עליכם בבית ולהתמסר אליו ולשפה שלו, יכול להיות שתגלו שגם אתם מוקסמים ממנו. 

הדבר הכי חשוב בנוגע ל"אנשים נורמליים" הוא זה: המיני סדרה הזאת ממש ריגשה אותי. יש שם עשייה קולנועית חכמה, משחק מוצלח, כתיבה נכונה ותיאור מאוד הוגן ומאוד יפה של מין ומיניות, אבל מעל לכל, מדובר במיני-סדרה מאוד מרגשת. אין בה משהו רדיקלי במיוחד מעבר לזה, בעצם: לעיתים נדירות מדי אנחנו נותנים לסרט או סדרה שמטרתם העיקרית היא ריגוש הצופה את המקום והשבחים הראויים להם, וזה, לדעתי, משום שהבמאים המוכשרים באמת לא חושבים שאותם סיפורים שמתיימרים לרגש שווים את הזמן שלהם.

ופה נכנס לתמונה השם שבאמת שימח אותי לראות בראש הקרדיטים שבסוף הפרק הראשון של "אנשים נורמליים": לני אברהמסון. אברהמסון ביים את "חדר", שהיה אחד הסרטים היפים והחזקים של העשור שעבר והוא גם אחראי לששת הפרקים הראשונים של "אנשים נורמליים", הסדרה החדשה של ה-BBC ו-HULU, שמבוססת על ספרה של סאלי רוני. והוא עושה עבודה יפהפייה עם מה שהוא בעצם סיפור מאוד פשוט.

מה הוא הסיפור הפשוט הזה? אנחנו באירלנד (כן, הסדרה הזאת לא יעילה בלי כתוביות באיזושהי שפה), בעיירה פריפריאלית בשם סלייגו ואת שניים עשר הפרקים הבאים נבלה בחברתם של קונל ומריאן. הם מכירים מאז שהם קטנים. קונל הוא כוכב הכדורגל החתיך של בית הספר שלהם ומריאן היא התלמידה החכמה ביותר בשכבה. כל כך חכמה שהיא לא מוצאת עניין בשיעורים עצמם וחבריה לספסל הלימודים בכלל משעממים אותה – עובדה שהיא לא טורחת להסתיר מהם, מה שלא מסייע לפופולריות שלה. לא שאכפת לה. אמא של קונל עובדת בבית משפחתה האמידה והמנוכרת של מריאן כמנקה וכך מריאן וקונל מתחילים להתיידד. ולהתאהב.

זה לא לבלוב קסום של אהבת נעורים כמו שאנחנו מכירים מ"בברלי הילס 90210" או מסרטיו של ג'ון יוז. הם נבוכים, מגומגמים, מגושמים ומאוד, מאוד אמיתיים. נקודת המוצא של הסדרה היא בהחלט לא משהו שלא ראינו בעבר, לא בפערים המעמדיים-כלכליים או בדרמות הקטנות שמאפיינות את תחילת מערכת היחסים של השניים. הוא מתפדח להיראות בחברת החנונית של השכבה, היא מתבאסת עליו שהוא לא הזמין אותה לנשף. אבל יש בסדרה הזאת מרכיב אחד שמנע ממני לגלגל עיניים למראה הקלישאה ההתחלתית, והוא הכנות. קונל ומריאן מתנהגים כמו אנשים נורמליים. הם לא שנונים או מצחיקים במיוחד, הם פשוט אנושיים, ובמקום שזה יתיש – זה מקסים.

"אנשים נורמליים" מלווה את סיפור האהבה של קונל ומריאן משנתם האחרונה בתיכון עד לסוף התואר שלהם, בטריניטי קולג' שבדבלין. לא קורה בסיפור האהבה הזה הרבה, לפחות לא ככל שזה נוגע לסטנדרט שלנו מסיפורי אהבה בקולנוע ובטלוויזיה. וזאת אולי הסיבה שהבימוי הניואנסי של אברהמסון והטי מקדונלד, שלוקחת את מושכות הבימוי לידיה במחצית השנייה של העונה, כל כך נכון לסיפור של השניים – כל אחיזת יד, התחככות של עור בעור, הינד עפעף או כף רגל יחפה מתוארים כמהותיים למערכת היחסים של השניים, לא פחות מנשיקה, סקס או פרידה.

ומי הם השניים האלה? מה הסיפור שלהם? למה שאתרגש כל כך מהעובדה שקונל מניח יד על ירכה של מריאן? את השניים מגלמים פול מסקל ודייזי אדגר-ג'ונס, שני שחקנים צעירים ומוכשרים מאוד. אדגר-ג'ונס הופיעה בכמה סדרות עד כה, ועבור מסקל זה התפקיד הראשון – מה שהופך את ההישג של השניים למרשים אפילו יותר. הם מעניינים בנפרד באותה מידה כשהם אחד ליד השנייה – למעשה, הסצנה הכי מרשימה של קונל בכלל לא מערבת את מריאן. זה מונולוג קורע לב שלו מול דמות שלא הופיעה עד כה ולא תופיע מאותו רגע, והוא עושה בו עבודה מרהיבה. מה שמיוחד בדמות שלו, קונל, זה שהוא מצד אחד יכול בקלות להיתפס כאביר מהאגדות (ומסקל אכן זכה לתואר המחמיא אך מטריד "הבויפרנד החדש של האינטרנט"), אבל הוא באותה מידה פגיע, פגום ופשוט אנושי. אדגר-ג'ונס בתור מריאן לא נופלת ממנו, כמובן, אבל הדמות שלה קצת פחות מעניינת ממנו, ולפעמים נופלת יותר מדי למחוזות עגמומיות הנעורים שיכולה באותה מידה לעייף.

אבל כשהם ביחד, קורה דבר מאוד מיוחד – הם שוכבים. והסקס של קונל ומריאן הוא מהיפים שראיתי בטלוויזיה – לא מתייפייף, לא מתריס, לא פורנוגרפי, אלא חלק מהותי מההתפתחות שלהם כדמויות וממערכת היחסים של השניים. הכבוד של קונל כלפי מריאן ניכר שם בכל רגע, ההתחשבות שלו בהסכמה ובנוחות שלה היא חלק מהותי מהסצנה, ואם שנייה יורשה לי להתייחס לאלמנטים השטחיים יותר: שניהם ערומים באותה מידה. הדרך בה סקס מתואר ומצולם ב"אנשים נורמליים" הייתה לאחד הדברים הבולטים בשיח מסביב לסדרה בחו"ל, וזה לא בגלל שמפתיע במיוחד לראות שני אנשים נאים שוכבים על המסך שלנו – יכול להיות שזה בגלל שאנחנו לא רגילים במיוחד לראות על המסך סקס שנראה ככה: כל כך אמיתי, ובאותה מידה, כל-כך יפה.

אין בסדרה הרבה יותר מקונל ומריאן וזאת גם נקודת התורפה של הסדרה. לעיתים, במהלך הבינג'-בן-היומיים שלי על הסדרה, שאלתי את עצמי עם כמה עוד שוטים של מבטים מצועפים מצד מריאן ופרצופים עצורים מצד קונל אצטרך להתמודד לפני שהשניים יחליטו להיות מאושרים ולצעוד יחד לעבר השקיעה. יש בסדרה משהו שמתענג קצת יותר מדי על המלנכוליה של סיפורם של השניים, על חשבון בניית העולם בו הם חיים. יש לקונל ומריאן חברים ומשפחה והם חלק מהותי ממי שהם: המשפחה הדיספונקציונלית של מריאן, החברים הרעילים של קונל, בני הזוג המתחלפים והחלאתיים של מריאן, ואמא של קונל מהותיים לעלילה לא פחות מהזוג הראשי, אבל אותם בקושי יוצא לנו להכיר (למעט אמא של קונל שמגולמת על ידי שרה גרין והיא אחראית, בפרק השלישי, לסצנה שבה החלטתי שאני אלך עם הסדרה הזאת גם באש ובמים). נשאלת השאלה – האם במקום סצנות שלמות, אילמות ומבאסות היינו, אולי, יכולים להכיר את הדמויות שמקיפות אותם בצורה מעמיקה ודרך כך לבסס יותר איזושהי אמירה לגבי מגוון הנושאים שהסדרה נוגעת בהם?

לכן המלצתי כזאת: מי שאוהב סיפורים יפים על אהבה וחי בשלום עם סקס על המסך שלו, שיתחיל בשני הפרקים הראשונים. אם סיפור האהבה שלהם לא מזיז לכם, אין סיבה להמשיך. אם אתם, כמוני, רק רוצים שהם יתאפסו על עצמם ויבינו שהם נועדו אחד לשנייה – תעברו לפרק הבא, ותכינו את עצמכם. זה הולך לתפוס אתכם. אותי זה תפס.

גארת' אוונס רוצה להתפרסם יותר. הוא לא רוצה להשאר "ההוא שעשה את 'הפשיטה'" לעד, אלא להתקדם, לקבל הכרה בהוליווד ולעשות מה שהוא רוצה באמת. לא בטוח שזה גם מה שאנחנו רוצים.

ל"כנופיות לונדון", הסדרה החדשה שיצר אוונס עם הצלם הקבוע שלו מאט פלאנרי, יש לא מעט דמיון לסרטי 'הפשיטה'. בפצצת האקשן האינדונזית ההיא היה לא רק את האקשן המדהים והמשובח, אלא גם מתח יעיל, אכזריות לפנים ואלימות מפורטת. כל זה נמצא גם כאן, בעיקר האכזריות והאלימות. כך למשל נפתחת הסדרה בהוצאה להורג אכזרית במיוחד, ואחר כך מגיעה סצינה כזו כמעט בכל פרק.

צריך לומר – אלו סצנות קשות: אדם התלוי במהופך מגג בניין מוצת באש; איש נצלה חיים על משטח לוהט מעל מבערי ענק; עוד אחד נקבר בתוך בטון נוזלי בעודו בחיים וסדרת פועלים אומללה מוצאת להורג בשיטה המזעזעת ההיא של אנטון שיגור מ'ארץ קשוחה'. אחת אחרי השניה – כל דרך אכזרית להרוג בן אדם תהיה כאן, בבימוי מפורט ומעורר חלחלה. זה לא רק אוונס שכאמור, לא עידן במילימטר את האכזריות מסרטי 'הפשיטה', אלא גם רשת סינמקס האמריקאית – שותפה להפקה – שמי שצפה בפרק אחד מתוך 'באנשי', לשעבר סדרת הדגל שלה, יודע כי יש אלימות מצולמת שלידה הסצנות הכי אכזריות מ'משחקי הכס' הן מקסימום PG13.

אבל בניגוד לסרטי 'הפשיטה', האכזריות כאן לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה. בעצם כשחושבים על זה, העלילה עצמה לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה.

כל הכאוס המתואר מתחיל מכך שפין וואלאס, ראש משפחת הפשע הבכירה של לונדון, נהרג לפתע פתאום בלילה בהיר. בהעדרו, נכנסות כנופיות הפשע של לונדון לשלל בעיות: יורשו של פין, שון, מתעקש להשבית את כל עסקי הפשע עד שיגלו מי רצח את אביו ובינתיים רוצח אנשים באופן אקראי ודורש שכולם יפחדו ממנו; ההשבתה המוחלטת מכניסה לסחרור רבים מעמיתיו של המנוח שתקועים עם סחורות בכל מיני מקומות ומנסים למצוא לעצמם מנהיגות חדשה; שוטר סמוי של משטרת לונדון נכנס גם הוא לקלחת וכמה מבכירי הארגון של וואלאס מתחילים לתהות לגבי הנאמנות של עצמם.

זאת נשמעת עלילה מסועפת, והיא אכן כזאת – או לפחות מתיימרת להיות. הצופה נזרק פנימה ללא הסברים, מה שלא בהכרח מהווה חיסרון: אם אינני טועה, לאורך כל פרקי הסדרה לא שמעתי אפילו פעם אחת את המשפט המרגיז ההוא שמתחיל ב"כמו שאתה יודע…", והיוצרים העדיפו לתת לצופים להפעיל קצת את הראש. אנחנו לא צריכים לזכור את *כל* נציגי הפשע שמשתתפים בהלוויתו של וואלאס, אבל כן את חלקם הגדול וזה מצריך להשאיר את המוח על אש קטנה לכל הפחות. יש את האלבנים, יש את הפקיסטנים, יש את הניגרים ויש את הכורדים וכולם ישתלבו איכשהו בעלילה, לצורך או שלא לצורך. אילו רק המאמץ היה שווה את זה.

אני פשוט אגיד את זה: הבעיה העיקרית של הסדרה היא כתיבה מרושלת. אם גארת' אוונס התפרסם בזכות סרט אקשן אלים, מדמם ופאקינג מהנה, הרי שסרט ההמשך – הפשיטה 2 – היה גם הוא אלים, מדמם ומלא באקשן, אבל סורבל שלא לצורך עם אפוס פשע רחב היקף שלא הבנתי לפחות חצי ממנו. העלילה של 'כנופיות לונדון' יותר מובנת, תודה לא-ל, אבל זה לא הופך אותה להכרחית: אוונס לא הצליח להחליט איזה סיפור הוא רוצה להציג. מילא זה שהעלילה המרכזית לא מצליחה לרתק והפיתולים שאמורים להפתיע או נצפים מקילומטרים או מטופשים בעליל – היוצרים לא הצליחו לגבש את כל החלקים שלהם לפאזל מספיק אורגני.

קחו למשל את הפרק החמישי: מכל בחינה שהיא, זאת יצירת מתח-אקשן מרהיבה באכזריותה ובמריטת העצבים שלה. זה הפרק היחיד חוץ מפרק הפתיחה שאוונס ביים בעצמו, ואומייגאד איזו עבודת בימוי פסיכית. זה אמנם לא מחול המכות המרהיב של 'הפשיטה' אלא סוג אחר של אקשן, אבל בחיי שלא ישבתי ככה על קצה הכיסא כבר הרבה מאוד זמן. זוכרים את סצינת ההתחבאות בתוך הקיר ב'הפשיטה' הראשון? אז כזה, רק יותר מלחיץ והרבה, הרבה יותר ארוך.

אבל כמו סצינת הפתיחה, או כל סצינת אכזריות חסרת תכלית אחרת שהסדרה מלאה בהן, העלילה של הפרק הארוך והמשובח הזה פשוט מיותרת וחסרת כל משמעות. מתוך מה שקורה שם, מה שמשנה איכשהו לעלילה המרכזית יכול היה להיות מתומצת בחצי דקה ועוד היה נשאר זמן. נהניתי, כססתי ציפורניים, הרעתי בהתלהבות ונאנקתי בחרדה – ואז שאלתי "בשביל מה?"

לא עוזר שעבודת המשחק בינונית ומטה. אין כאן אפילו הופעה אחת שראויה לציון. מרבית השחקנים אלמונים גם הם – סביר מאוד שהפרצוף היחיד שתזהו מבין השחקנים הראשיים יהיה זה של מישל פיירלי, קייטלין סטארק בשבילכם, בתפקיד אלמנתו של בכיר הפשע המנוח. יש קווים מקבילים בין מה שהיא עושה כאן לתפקידה ב'משחקי הכס' – אמא מגוננת, דאגנית, נסמכת בעיקר על בעלה אבל מגלה עצמאות כשהוא כבר לא בשטח; אבל בניגוד לסדרת הפנטזיה המצליחה, גם הכתיבה וגם הביצוע חלשים מאוד.

כך גם התפקידים הנוספים. שון וואלאס הוא מניאק צעיר שמנסה לרשת את מקום אביו ואמור לגלות מדי פעם מצפון לרגע או שניים, אבל התפקיד הזה גדול על השחקן – ג'ו קול – בכמה מידות. כשיש סצינה בה שון אמור להביע רגשי זעם וחרטה, הבמאי בחר ברוב תבונה להעביר לצופים את המסר עם משחקי עריכה וסאונד כי הוא ידע מה אפשר לדרוש מהשחקן שלו ומה לא.

וכך ממשיכה הרשימה. יש עוד כמות דמויות נכבדת שאף אחת מהן לא מתבלטת בשום צורה או גורמת להזדהות מינימלית (אולי זה לא נורא כי אין כאן ולו דמות אחת שזוכה לאיזושהי גאולה. כולם כולל כולם מניאקים בני זונות). יש כאן אב ובן בתפקיד מנהלי החשבונות של משפחת וואלאס שמשחקים עם הבעת פנים זהה לאורך כל הדרך; יש את המפעילה של השוטר הסמוי שמתנהגת פרק אחד בתבונה ופרק אחר כך בטיפשות מזעזעת; יש את בעל האינטרס המסתורי שהאופן בו הוא נחשף הוא כמעט מעליב; וישנם השחקנים היחידים שלא שפטתי לחומרה, והם מי שמשחקים את ראשי משפחות הפשע הזרות. אולי בגלל שהם הקפידו לשוחח בשפתם שלהם וגם אם דיברו באנגלית המבטא היה מורגש – זוהי נקודת אמינות שאני אוהב כשיצירות עושות נכון.

אבל הקטע המרגיז ביותר נמצא בדמותו של השוטר הסמוי עצמו. עם התקדמות העלילה, אנחנו מבינים שהוא בעצם הציר שסביבו סובבת הסדרה כולה, אבל הדמות שלו מעורפלת בצורה מעצבנת והנימוקים הרגשיים לפעולות שלה או קלישאתיים או לא אמינים בשיט. הפרק האחרון בכלל מעלה לשיא את רמת התסכול – הבמאי ניסה לעשות משהו שונה עם הטריק הידוע של חקירה על דברים שכבר קרו כשבמקביל אנחנו רואים את ההתרחשויות בחלקים, אבל זה כל כך לא מצליח לפצות על השום כלום שהוא התסריט.

ברור שיש גם דברים טובים. בפרק החמישי שהזכרתי אפשר לצפות בנפרד כסרט בני עצמו והוא יצירה משובחת של מתח אכזרי עם סיום מזעזע. בכלל, סצינות האקשן המועטות שכן משולבות פה ושם נהדרות ממש. הן יצירתיות, ברורות וכמובן – מזכירות מאד את הסגנון של 'הפשיטה': שוטים ארוכים יחסית, אלימות חסרת רחמים וצילום ריאליסטי שלא מייפה שום דבר, אבל שום דבר. כשמישהו חוטף, הצופים חוטפים איתו. זה מעולה, זה מה שאני רוצה מגארת' אוונס, וחבל שהוא לא מבין את זה עד הסוף.

אחרי תשעה פרקים באורך כולל של כמעט עשר שעות, די ברור שהסדרה הזו, מבחינת הסיפור, היא בעצם הפשיטה 2 עם תקציב קצת יותר גדול (אבל רק קצת: הלוקיישנים המצומצמים ו/או החוזרים על עצמם מסגירים את זה, שלא לדבר על אפקט של בניין מתרסק, שצולם מרחוק, בלילה, בלי פוקוס – ועדיין נראה כאילו הפאוור-פוינט בלפטופ שלי היה עושה את זה טוב יותר). אבל גארת' אוונס, מתברר, טוב באקשן ובעלילות מינימליסטיות; אם הוא רוצה לכתוב אפוס פשע גדול, אל תתנו לו. לס איז מור.

 “זה כמו שיר עם מילים ממש אפלות, אבל מלודיה כזו שמחה שאתה רוצה לרקוד בכל זאת"

-היישיאדה קיו, מסבירה את היצירה של עצמה

"ניסיתי לרקוד ל"דורוהדורו", אבל מסתבר שזה ממש קשה. אז התיישבתי לצפות בעונה הראשונה במקום"

-תום שפירא, מסביר את תהליך הביקורת

"דורוהדורו" (Dorohedoro) היא הרבה דברים. היא סדרת מנגה וסדרת אנימה. היא מקפיצה וקצבית ומלאה בדמויות צבעוניות ומעניינות שעושות אחת לשנייה דברים נוראיים. היא אלימה ואכזרית ואיכשהו מוצאת תמיד מקום לבדיחה או שתיים עשרה. היא לא מתביישת במיוחד בחיבה שלה לגוף הנשי (במיוחד כמדובר בסוג הגופים שנראים כמו מקרר שלקח סטרואידים) אבל גם מציגה דמויות נשיות עם אישיות מרתקת וקשת עלילתית שלמה. היא סדרת פנטזיה / מדע בדיוני / אימה / מסתורין / קומדיה שחורה וכל דבר אחר שבא ליוצרים שהיא תהיה בכל רגע נתון. מעל לכל, היא יותר מדי מכל דבר.    

פרק הפתיחה מתחיל בקרב בין בלונדינית שרירית ובחור עם ראש של לטאה ובין שני חבר'ה עם מסכות מוזרות. הדבר השני שרואים זה את הבחור עם ראש הלטאה אוכל את הראש של אחד מבעלי המסכות. מיד לאחר מכן בעל המסכה מגלה שבתוך ראש הלטאה מסתתר ראש אחר, אנושי, שמודיע לו שהוא "לא האחד". ככה זה כאן, לא מבזבזים זמן על שטויות כמו הסברים או בניית עולם וקופצים מיד לעומק מחוזות הטירוף.

בעל ראש הלטאה, כך אנחנו מגלים, נקרא קיימן, ופעם לא היה לו ראש לטאה אלא ראש אנושי לגמרי שהוא רוצה בחזרה, ביחד עם הזיכרונות האבודים שלו אם אפשר. העולם שהוא חולק עם ניקיידו, הבלונדינית השרירית שהזכרתי קודם, נקרא "החור" וכשמו כן הוא – מין שילוב של כל הסיוטים הפוסט-אפוקליפטיים שאי פעם ראיתם בדפי קומיקס מצהיבים: קצת "מקס הזועם", טיפה "השופט דרד" וקמצוץ מ"בלייד ראנר". האוויר מלוכלך רק טיפה פחות מהמדרכות, מפלצות וזוועות אורבות בכל פינה, וקשה מאוד למצוא מקום שמגיש גיוזה איכותית. 

הסיבה העיקרית לכך ש"החור" הוא, ובכן, חור, היא הקוסמים – אותם בחורים במסכה שפתחו את הפרק הראשון. הקוסמים של "דורוהדורו" הם גזע שונה מבני אדם וחיים בחברה משלהם ביקום מקביל. מדי פעם קופצים לעולמם של בני התמותה כדי לערוך ניסויים בתושבים חסרי האונים ומותירים מאחוריהם הרבה גופות חרוכות ומדי פעם מישהו עם איבר (נגיד, ראש) שנראה קצת מפלצתי. 

אחרי שהבנו את הרעיון העיקרי של הסדרה, העונה הראשונה מתפצלת לשניים – מצד אחד קיימן וניקיידו בולשים ברחבי החור אחרי קוסמים בניסיון למצוא את מי שאחראי לראש הלטאה (והורגים על הדרך כל קוסם שלא עונה להם כמו שצריך), ומצד שני הקוסם הזוטר פוג'יטה נשבע לנקום בקיימן ומוצא עצמו מעורב במזימות של אן, הגנגסטר מספר אחת בעולם הקוסמים, איש שהחזות הנעימה שלו והכוחות המגוחכים לכאורה שלו מסתירים את רמת האיום האמיתית שלו – אם מדרגים נשק גרעיני בתור תשע מתוך עשר בסולם האיום, הרי שאן נמצע איפשהו בסביבות תשעת אלפים.

הדבר הראשון שאני אוהב ב"דורוהדורו" הוא שהסדרה לא עוצרת. בכל כך הרבה סדרות אנימה מסוגת האקשן אנשים מקשקשים את עצמם למוות בשעה שהם מסבירים טכניקות, טקטיקות, ואת חוקי הקסם או הצ'י או הנינג'טסו או מה-שזה-לא-יהיה. "דורוהדורו" מתחילה בהילוך שלישי ולא מאיטה. אני אוהב יצירות שנמצאות כל כך עמוק בתוך המומנטום של עצמן שאין להן מושג אפילו מה משמעות המילה "לעצור".

הדבר האחר שאני אוהב ב"דורוהדורו" הוא שזאת בבירור יצירה מבוססת איד – כל דבר שמופיע על המסך נמצא שם כי קיו איאשידה רוצה לצייר אותו. העיקרון המנחה שלה הוא "מה יהיה לי מגניב לראות" והתוצאה היא בליל עיצובי ששואב ממגוון רחב של השפעות ומזקק אותן למשהו שעומד בזכות עצמו. אתם כנראה תדעו אם אתם מתחברים לסדרה או לא עוד לפני שהפרק הראשון יגמר, ואם אתם לא מתחברים אז שום דבר לא יעזור. באופן אישי, התחברתי כבר מהשנייה הראשונה וכל שנייה שאחריה שכנעה אותי עוד יותר. 

וכמו כמה מהסרטים האהובים עליי (למשל "מלחמת הכוכבים" ו"מקס הזועם"), גם כאן בניית העולם נותנת תחושה של מיתולוגיה עמוקה שהיוצר חשב עליה מראש ואנחנו זוכים לראות ממנה רק את קצה הקרחון. אנחנו לומדים בסופו של דבר על העולם והדמויות, אבל דרך פעולות והתקדמות עלילתית, לא דרך הסברים לשם ההסברים. אם בתחילת הפרק הראשון התגובה לכל דבר שמופיע על המסך היא "רגע, מה זה???" הרי שבסוף העונה הראשונה דמויות מדברות על "חנות עשן" ו"צלובי העיניים" וברור לנו לחלוטין למה הכוונה. יש היגיון פנימי בכל דבר שמתרחש על המסך, ואם הוא לא ניכר בהתחלה הוא יתגלה לקראת הסוף.

כאמור, אני לא מתכוון לנסות להגן על החיבה הברורה של היוצרים למפתחות שרירים בתירוץ שזה הפמיניזם במיטבו או שמדובר בדמויות נשיות חזקות (כאילו, מעבר לעובדה שפיזית הן באמת מאוד חזקות). אבל, באותה מידה, הסדרה גם לא מעמידה פנים שהיא עושה משהו אחר. זה לא "סאקר פאנץ'" שמעמיד פנים שהוא פמיניסטי בשעה שהוא מתענג על בלונדוניות בלבוש פֵטיש; זה שם כי זה מה שהיוצרים אוהבים לראות. באותה צורה, ולהבדיל אלפי הבדלות, לסצנות בישול יש מקום חשוב בעולם של הסדרה (שיר הפתיחה, המגניב לחלוטין, מלווה סצנות של ניקיידו מלהטטת בסכיניה במטבח), והן מוצגות באותה רמה של אינטנסיביות. גיוזה טובה, כך מסתבר, היא הדבר החשוב ביותר בעולם (אולי אפילו יותר מפתרון התעלומה של הראש הלטאה). יש אפילו עלילת משנה לקראת הקליימקס של העונה הראשונה שמבוססת על תחרות הכנת פאי, כאילו אנחנו לא עוסקים במסע שקשור לגורלם של שני עולמות.

והמסע הזה עובד כי הדמויות עובדות. חלק מזה מגיע מהעיצובים המקוריים, אבל זה בעיקר בזכות היוצרים שעושים מאמץ להפוך כל דמות למרכז הסיפור של עצמה. לא משנה אם מדובר בטובים או ברעים, כל דמות מקבלת מקום להתפתח ולגדול, ויש משהו לאהוב בכל אחת מהן. הן נראות מעניינות, הן זזות באופן ייחודי, והמדבבים נותנים לכל אחת מהן אופי משלה. 

צריכים לתת קרדיט גם לעבודת האנימציה של אולפני Mappa שבאמת לא חסכו בהוצאות: האקשן קצבי ומדמם (הרחיקו את הילדים), התנועה של הדמויות חלקה וטבעית, ורואים שאמנים באמת עבדו קשה על הרקעים ועל שאר הדברים הקטנים שהופכים את העולם של הסדרה למעניין בפני עצמו. גל סדרות האנימה ששטף את נטפליקס התאפיין באיכויות CGI מעצבנות שאולי עוזרות לאולפנים להימנע ממחזור האנימציה שהיה האופנה בעבר, אבל מצד שני שודדות מהיצירות כל מידה של אישיות וחספוס (אני מסתכל עלייך, Ghost in the Shell: SAC_2045).  זה לא המצב כאן – ל"דורוהדורו" חסרים הרבה דברים (כמו מעצורים, טעם טוב ושפיות) אבל אופי יש לה בשפע.

אם דברים כמו אלימות קיצונית, אימה גופנית ופטריות מכל הסוגים לא מטרידים אתכם אני ממליץ לכם בחום לחפש את סדרת האנימה הכי טובה שעוסקת בבחור עם ראש לטאה.

אם תפנו למאוכזבי העונה הרביעית של ריק ומורטי ותשאלו אותם אם באמת כל העונה הרביעית של "ריק ומורטי" הייתה כזה דרעק, הם בטח יגידו "לא, מה פתאום, דווקא היו איזה שניים-שלושה פרקים ברמה של העונות הקודמות!". הבעיה היא שכל אחד יציין פרק אחר. 

כי הנה העניין: לא המרכיבים ב"ריק ומורטי" הפכו אותה לסדרה מיוחדת ומתחרה על תואר סדרת האנימציה הכי טובה של זמנה – אלא השילוב. ולא רק השילוב בין המרכיבים, אלא האיזון. הקוקטייל של פארודיה על סרטים, רעיונות מדעיים ופילוסופיים, הומור שחור, קצת הומור מטא ומערכת יחסים משפחתית הוא לא מהסוג של "שפוך ושכח" – היה צריך להקדיש תשומת לב מתמדת כמה טיפות אתה שם מכל דבר כדי להגיע לאיזון שהוא "ריק ומורטי". ובדרך לעונה הרביעית, הם פשוט שכחו את האיזון. 

אפשר לתהות למה האיזון הופר בתיאוריות קונספירציה או השערות: האם הפרויקט החדש של ג'סטין רוילנד הרחיק אותו מ"ריק ומורטי" ולכן ערער את האיזון הרמון-רוילנד שהיה בעונות הראשונות? האם ההצלחה הרתיעה אותם והסדרה התחילה להילחם נגדה? האם סתם לחצו עליהם לעבוד מהר יותר וכתוצאה מכך הכתיבה הייתה מרושלת יותר? בסופו של דבר זה לא משנה. התוצאה היא אותה תוצאה: אסופת פרקים בינונית במקרה הטוב, ללא כיוון מוגדר, שמאותתים שמשהו לא טוב קורה בממלכת ריק ומורטי.

כאמור, יש עדיין מספיק בסדרה עבור כל מי שאהב חלקים ממנה: הפארודיות ברובן משעשעות וחלק מהמשחקים על קונספטי מד"ב מעניינים, רק חבל שאין אף פרק שבאמת מאחד בין השניים כמו בעבר, מה שמוביל לפרקים חלשים יותר ויחסית נשכחים. 

אבל הדבר העיקרי שהשתנה בין העונה הרביעית לקודמות הוא המחסור המוחלט ברגעים נעימים. אנחנו יודעים שמשפחת סמית' לא ממש מתפקדת, אבל אנחנו גם יודעים שהיא מוצאת את האיזון, שהיא משתדלת ושהיא בסך משפחה של אנשים שאמנם עולים אחד לשני על העצבים – אבל גם אוהבים אחד את השני. העונה הרביעית שכחה את זה. לחלוטין. 

אין עוד רגעי הקרבה, קירבה או רצון טוב – שלושת רבעי מהפרקים אפשר לתמצת ב"ריק מתנהג נורא למורטי בלי שום סיבה" והאחרים הם "ריק מתנהג נורא לאנשים אחרים בלי שום סיבה". בשאר הזמן, בני המשפחה כאילו העתיקו את ההתנהגות של סבא שלהם וכולם שמוקים אחד לשני, למרות שאנחנו כבר יודעים שהם כן אוהבים אחד את השני עמוק בלב. אם בעבר הנוראיות הזאת של ריק הייתה לפחות משקפת חסרון, הסדרה שכחה גם את זה. צריך להגיע ממש עד סוף העונה כדי שהסדרה הזאת תיזכר שיש לה לב, ושאנחנו לא בעד זה שריק הוא שמוק. עד אז, מדובר במערכונים חביבים פארודיים על סרטים וקלישאות שברובם כבר היו עליהם פארודיות. זה נחמד, אבל בחייאת: לא בשביל זה באנו ל"ריק ומורטי". יותר מכל, זה מרגיש כמו פאנפיק ארוך יותר מאשר פרק מקורי. 

במקום זה, קיבלנו את כל המטא שרק אפשר לקבל. זה לאו דווקא דבר רע – אנחנו יודעים שהרמון יודע לעשות מטעמים מפרקי מטא. הבעיה היא שהמסר הבולט והמובהק והברור מפרקי המטא האלה היה: "וואי, אנחנו כל כך שונאים לכתוב את הסדרה הזאת". שוב, זה מובן: דן הרמון לא יודע איך להתמודד עם הצלחה. הסדרה הקודמת שלו ("קומיוניטי") בקושי רב שרדה אישור בין עונה לעונה ובשביל להגיע לשש עונות הייתה צריכה להחליף רשת לפאקינג "יאהו!" ואיבדה חצי מהקאסט שלה בדרך. עכשיו ריק ומורטי מפרסמים מותגי על, נמצאים בספרי קומיקס בכל מקום (כולל בעברית פה בארץ) ונמכרים כבובות בכמויות מסחריות. 

אבל אם בעונה הקודמת הסדרה הצליחה להסתדר עם ההצלחה שלה ולהימנע מהתייחסות ישירה למעריצים של הסדרה (בין ה"רגילים" ובין אלה שמתחרפנים בשביל לקבל רוטב סצ'ואן), נראה שבעונה הזאת הם כבר לא הצליחו להתחמק מזה. וכך ריק הפך מדמות משעשעת ומטורפת עם כמה רגעי חסד לדמות חסרת כל מאפיין גואל והסדרה אפילו לא מוכנה להתעמת איתו על זה. הוא חרא ונהדר שהוא חרא, חחחחח, הוא מלפפון חמוץ. או משהו. כן, הפרק האחרון עושה משהו שונה, אבל זה מאוחר מדי ומעט מדי. 

אני מניח שלרוב האנשים, אם הם בכלל שרדו עד סוף העונה, העונה הזאת הייתה נורת אזהרה מהבהבת שמשהו השתבש ואפשרי שרבים מהם כבר לא יחזרו לעונה החמישית. מצד שני, רוב הביקורת על הסדרה שראיתי הגיעה רק מאנשים פה בארץ – בחו"ל נראה שהסדרה ממשיכה חזק מבחינה ביקורתית אם כי הרייטינג כן נמצא בירידה (אבל יכולות להיות לזה כמה סיבות). 

מצד שני, אולי זה הדבר הכי טוב שיקרה לסדרה. הרי אנחנו יודעים שהסדרה הזאת חתומה ל-10 עונות אצל אדולט סווים, לכאורה, במטרה להוריד את החששות ואת האילוצים מג'סטין רוילנד ודן הרמון – קחו את הזמן, קחו את הכסף, רק תדאגו לספק לנו "ריק ומורטי". אם לשפוט לפי העונה הזאת: זה לא עבד. אבל אולי דווקא נטישה של צופים, ואיבוד ההילה הביקורתית, תחזיר אותם קצת לפינת האנדרדוג שצריך להוכיח שעדיין יש להם. אולי דווקא מהמקום הזה, משהו יגרום להם שוב להתאפס על עצמם ולהמשיך לספק את מה שיכולה להיות בשיאה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. 

או שאולי היא פשוט תהפוך לעוד "איש משפחה" או "משפחת סימפסון". כולי תקווה שזה יהיה הראשון. 

כשהעליתי פוסט על הטריילר של "הזהב של נורמן" (שם נוראי, אגב) תהיתי למה לעזאזל צריכים עוד סרט על וייטנאם. מסתבר של"זהב של נורמן" (שוב, שם נורא) יש סיבה לחזור לאותה מלחמה – הוא לא רוצה לעמוד בגאון לצד "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון" ודומיו, הוא רוצה להיות החותמת הסופית על המלחמה הזאת. 

בנוסף, הוא רוצה להיות סוג-של רימייק ל"הזהב מסיירה מדרה", דרמה על פוסט טראומה, נדבך נוסף לפנטיאון האמירות הפוליטיות של ספייק לי על מצב השחורים בארה"ב וההיסטוריה שלהם מול השלטון, וגם קצת סרט אקשן/שוד שכזה. בקיצור, "הזהב של נורמן" (זוועה של שם, בחיי) רוצה לעשות הרבה דברים, וכדרכם של רוב הסרטים שרוצים לעשות הרבה דברים, הוא לא מצליח בכולם כלל וכלל. 

הסיפור עצמו דווקא פשוט: ארבעה יוצאי מלחמת וייטנאם חוזרים לאותה מדינה על מנת למצוא את גופת חברם ואת קופסת מטילי הזהב שהם קברו שם בזמן המלחמה. ארבע הדמויות פוגשות עוד כמה דמויות במסע שלהם – אנשים שאמורים לעזור להם או סתם דמויות בדרך. וה"סתם דמויות" הן המוקש הגדול של הסרט – יחסית לסרט שהוא בבסיסו סרט אנסמבל, הרבה יותר מדי דמויות כתובות בתור פלקטים כמעט חסרי אפיון. השחקנים עושים את מיטב יכולתם, אבל יותר מדי מהם אפשר לתאר בתור "האיש ההוא" (והמצב מחמיר כשמגיעים לשלושת התפקידים הנשיים שהם פשוט דלים מכל תוכן).

מה שחסר בדמויות יש בעודף בכל השאר: העלילה מתפתלת עוד ועוד (גם אם למקומות צפויים ברובם), הדיאלוגים עוצמתיים, מתפצלים, מתפלפלים ולא קשורים, ולי לא מפחד להכניס לפתע תמונה או מונולוג או קטע ארכיון שממש בא לו לשים. מה הקשר? בירה נשר. כלומר, הבירה נשר שהיא האפליה והגזענות ששחורים היו צריכים לסבול לאורך השנים, שבאו לידי ביטוי גם במעורבותם במלחמה, שאת הגישה הכללית לה לי מסכם כבר בתחילת הסרט עם ציטוט של מוחמד עלי: "למה שאני אלך ואלחם בהם? הם מעולם לא קראו לי "כושי" וביצעו בי לינצ'ים". העובדה שהממשל האמריקאי דפק אותם שוב ושוב היא זו שמאפשרת להם, בעיני עצמם, לתבוע את הזהב הזה עבור עצמם, כפיצוי הממשלתי שהם מעולם לא קיבלו על העוולות שעברו. 

המשפט האחרון מראה את מה שהכי נוכח בסרט – פוליטיקה. הסרט יצא בדיוק בזמן ההפגנות בארה"ב, אבל הוא נוצר עוד לפניהן ויצפו בו גם אחריהן, ובסופו של דבר הוא יישפט במנותק מהן. הרי זאת לא הפעם הראשונה שספייק לי מדבר על הדברים האלה, והוא לא צריך להתחנף ולעשות סרטונים בשחור לבן על כמה הוא מצטער על המצב כי עכשיו זה נהיה פתאום טרנדי או משהו – יש לו פילמוגרפיה שלמה (מינוס כל מיני "שבעה צעדים" לא ברורים שם באמצע) שמראה שהוא מדבר על כך בעקביות עוד משנות השמונים. לי אוהב לדבר על זה, לדון בזה ולדסקס בזה, ואם ראיתם את מרבית הסרטים שלו כנראה לא תמצאו כאן יותר מדי דברים חדשים. זה לא הופך את האמירות כאן לפחות חזקות, אבל המסר החדשני היחיד שאפשר להשיג כאן הוא ההדגשה של לי בנוגע לכמה וייטנאם נדפקה ממלחמת וייטנאם. זה סנטימנט שהיה גם בסרטי וייטנאם אחרים, אבל הועצם פה מאוד, בייחוד כשרואים את ההשפעה של המלחמה על האנשים במדינה גם עשורים אחרי שהיא נגמרה באופן רשמי. 

ובכל זאת, ובייחוד אם אתם לא צופים בסרט בשביל מניפסט פוליטי (למרות שבמקרה הזה הייתי מציע לכם להתרחק מהסרט, ככל הנראה), אם יש סיבה אחת לראות את הסרט הזה, זה המשחק של דלרוי לינדו. דלרוי לינדו מגלם את פול, הדמות המרכזית (גם אם לא הראשית) בסרט, וקורע את המסך בתור יוצא המלחמה שנדפק יותר מכולם. פול הוא דמות מרתקת: לא רק בגלל הדברים הבולטים שמבדילים אותו (נגיד, זה שהוא הצביע לטראמפ, למורת רוחם של כל החברים שלו) אלא בגלל שהוא אדם רדוף רוחות שמתעקש לא לקרוא למגרש שדים. הוא מודע לכך שהוא שבר כלי, מודע לכך שהוא צריך עזרה, אבל החיים האלה הם כל מה שהוא מכיר ומוקיר. הוא לא רוצה לשבת במעגל ולהתבכיין על זה, הוא רוצה לשאת את הצלקות שלו ולהשאיר את נזקי המלחמה קרוב אליו. בלעדיהם, הוא לא בטוח מי הוא. 

בשנה שגם ככה לא ברור מה יהיה איתה באוסקר (הביקורת נכתבה לפני שהסתבר שהטקס נדחה לאפריל, אז מסתבר שזה מה שיהיה איתה), ייתכן שלינדו האלמוני יחסית יצליח להשיג לעצמו מועמדות נחשקת (אם כי בטח ידחקו אותו לשחקן משנה). זה לא שהוא נתן את ההופעה הכי טובה של השנה עד כה (אני חושב שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, אולי זה בן אפלק ב"הדרך חזרה") – כמו לי בעצמו, הוא מדי פעם מפספס, מרביץ חזק מדי, חלש מדי ומתפזר – אבל הוא בהחלט נתן את ההופעה הכי עוצמתית של השנה, בלי לראות אף אחד ממטר. הבן אדם נראה כאילו לרגעים הוא עומד פיזית להתפוצץ ספונטנית על המסך.  

שאר השחקנים טובים, אבל לא מעבר לכך. נחמד לראות את ז'אן רינו, בייחוד כשהוא כן מתאמץ קצת, אבל מילת המפתח היא "קצת"; קלארק פיטרס ואייזיה וויטלוק ג’וניור (שניהם מ"הסמויה") נהנים מהדיאלוגים והסיטואציה, ולפיטרס יש אפילו סצנה מרגשת בתחילת הסרט, אבל שניהם הולכים לאיבוד בכל דבר שהוא מעבר ל"שני חבר'ה חביבים"; צ'דוויק בוזמן ממשיך במסעו לגלם כל דמות חשובה בהיסטוריה השחורה, מומצאת או אמיתית, אבל הדמות שלו יותר מדי גדולה מהחיים והוא לא מצליח להכניס את האנושיות שהיא זקוקה לה. בסופו של דבר, השחקן שהכי הרשים אותי מהקאסט הרחב פרט ללינדו היה פול וולטר האוזר (שלפני הקורונה עוד הספיק לככב ב"ריצ'ארד ג'ול") שכמעט ולא מדבר, אבל מצליח לשדר גם בלי דיאלוג דמות עצבנית, שולית ונהדרת, שהבעיה היחידה שלה היא שהיא הולכת לאיבוד בשעתיים וחצי בהן הסרט הזה מסתבך בתוך עצמו. 

אה, כן, השעתיים וחצי. עוד דבר שהרתיע אותי בסרט היה האורך שלו, אבל ספייק לי מצליח להצדיק אותו – לא בגלל שהעלילה כזאת אפית שהיא חייבת להיות שעתיים וחצי (להיפך, יש לא מעט ממה להיפטר) אלא כי ספייק באמת עושה כל כך הרבה דברים ורוצה להגיד כל כך הרבה דברים שזה כמעט אף פעם לא משעמם. מרגיש כמו פארודיה? מטומטם? אולי, אבל לא חשבתי באף רגע במשך השעתיים וחצי האלה להפסיק לראות.  

הביקורות בחו"ל מהללות את הסרט הזה כדבר הכי טוב שיצא עד כה השנה, הסרט הנכון בזמן הנכון, הביקורות בארץ מדברות על סרט מבולגן ולא אחיד ומסתכלים בבוז על שירי ההלל מחו"ל, אני הקטן, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בתוך "הזהב של נורמן" (באמת, שם מטומטם להחריד) נשאב למסע לעמקי נשמתו של פול. הפוליטיקה, האמירות, העלילה, הקולנוע – הכל עצר מלכת בזמן שהבטתי באדם שהוא ליבו של הסרט הזה מתפרק לנגד עיניי כי הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו יותר. וזה היה מסעיר.

כבר איזה זמן שג'אד אפאטו הוא מעבר לבמאי או יוצר קומי – הוא פטרון לקומיקאים. כשמגלים שיש לו פרויקט חדש השאלה היא כבר לא מה קורה לסטלנים השנונים שמשתתפים בו, אלא איזה קומיקאי הוא אימץ עכשיו. ללנה דנהאם הוא הפיק את "בנות", לקומייל נאנג'יאני את "חולי אהבה", לפיט הולמס את "קראשינג" ולאיימי שומר את "אסון מהלך" (שהוא גם ביים). כולם פרויקטים אישיים ו/או סמי אוטוביוגרפיים, שבמרכזם דמותו הייחודית של הכוכב שלהם, עולמו הפנימי וההומור המסוים מאוד שלו. וכולם, במידה כזו או אחרת, חמוצים-מתוקים. 

עכשיו הסחבק התורן שלו הוא פיט דייווידסון. "המלך של סטטן איילנד" הוא סיפורו המלנכולי עם קריצה של סקוט, בחור בן 24 שאיבד את אביו בילדותו ומסרב להתגבר ולהתבגר. הוא גר אצל אמא שלו (מריסה טומיי), מעשן מלא עם החברים ושוכב עם חברת הילדות החמודה שלו קלסי (בל פאולי) שרוצה יותר. יש לו רעיון כללי לפתוח מסעדת קעקועים, מה שרק מדאיג את הסובבים אותו אפילו יותר. 

אז סקוט הוא די אפס, אבל יש לו נסיבות מקלות ממש טובות והיסטוריה של בעיות רגשיות ונפשיות. הוא מקבל כל כך הרבה צ'אנסים והנחות מכולם שלא ממש דחוף לו לשנות שום דבר. הבעיה היא שעל הדרך הוא גם דופק אנשים אחרים, מהאחות הקטנה (מוד אפטאו, הבת של) שחיה את חייה בדאגה בלתי נגמרת שהוא יפגע בעצמו, דרך החברים שנתקעים עם הציורים הבוסריים שלו על העור ועד אמא שלו, שבסוף הכל חוזר אליה. בלי להתכוון, אחת מהפאשלות של סקוט מכניסה לחיי האם אהבה חדשה בדמות כבאי משופם (ביל בר), מה שכמובן רק מוציא את סקוט עוד יותר מאיזון.

למי שהשם פיט דייווידסון לא אומר להם כלום נספר שהוא בן 26, ארוך ושרוכי, מקועקע מאוד ובעליו של אחד הפרצופים הכי דורשי כאפה שראיתם בחיים שלכם. הוא התפרסם כחבר קאסט ב-SNL וכסטנדאפיסט והתפרסם עוד יותר בתור ההוא שיוצא עם בחורות יפות ומפורסמות הרבה יותר ממנו, בראשן הארוסה לשעבר אריאנה גרנדה שטבעה את הביטוי "Big Dick Energy" בהתייחסה אליו. האם הוא מצחיק? מודה שעדיין לא הבנתי, לא אחרי הספיישל שלו בנטפליקס וגם לא אחרי "המלך של סטטן איילנד", שכנראה אמור להיות קומדיה אבל לא צחקתי ממנו כמעט בכלל. אני לא בטוחה שזה לרעתו כי אני לא בטוחה שהוא בכלל אמור להיות מצחיק, הוא יותר כמו סרט דרמה שלפעמים קורים בו דברים משונים. צחקתי בקול רם פעם אחת בדיוק בסרט – כשהיזיזה של סקוט אמרה לו שהוא "נראה כמו פנדה אנורקטי". 

אפטאו, דייווידסון ודייב סיירוס כתבו את התסריט יחד והתאימו אותו בדיוק למידותיו של השחקן הראשי, שאיבד את אביו הכבאי כשהיה ילד. במציאות, אביו של דייווידסון (ששמו, כשם הגיבור, היה סקוט) נהרג באסון התאומים, אבל בסרט הוא הוחלף בשריפה שגרתית יותר, כנראה כדי להשאיר לסרט יותר מרחב תמרון ולחסוך ממנו את עול הציפיות והכובד של טראומה קולקטיבית. משקלה של טראומת הילדות מורגש בדמות הגיבור אבל לא באופי הסרט, שהוא כל כך השקט שאחרי הסערה שכבר אפשר לשכוח שאי פעם היו סערות. סקוט סוחב איתו צל של צל של צל של כאב ולכן גם הדרמות בסרט הן יחסית קטנות ועדינות. 

אלה מילים יפות מאוד כדי להגיד שזה סרט די משעמם. זה סרט "פיסת חיים" שנמשך שעתיים ורבע וממש ממש לוקח את הזמן. הבערך-סיפור מתחיל כשעה פנימה, אחרי שכל הכלים סודרו טוב-טוב במקומותיהם וכל צופה סביר הבין היטב על בשרו שהחיים של סקוט תקועים וריקים. הייתי מוכנה להבליג על זה אם כל הדמויות או קווי העלילה שהתבססו באקספוזיציה הממש ארוכה הזו באמת היו משפיעים על המשך הסרט, אבל הרבה מהם נזנחים או נקטעים בצורה גסה כדי שדמות כלשהי תוכל להיעלם מהסרט. 

לא כל סרט צריך מבנה קלאסי עם קונפליקטים והתרות ו"דמות שעוברת תהליך", וזה בסדר לעשות סרט שהרבה ממנו הן סצנות חצי-מאולתרות ששואפות להביע כנות ואותנטיות, השאלה היא רק אם אתה כצופה נהנה לבלות עם האנשים האלה. אני לא נהנתי. סקוט הוא כזה טמבל שכל דמות בסרט ללא יוצא מן הכלל מעניינת ומהנה לצפייה יותר ממנו, והוא כמעט כל הזמן שם, ממלמל דברים ועושה החלטות גרועות. לקראת הסוף הוא מתחיל לסתום קצת את הפה ולהקשיב לאנשים אחרים, מה שמשפר את הסרט פלאים, אבל כאמור, יש הרבה קטעי סיפורים לא גמורים בדרך לשם. לזכות הסרט, יש בו הרבה מאוד לב וניכר שהוא נעשה מתוך כבוד ואהבה גדולה לסטטן איילנד, למקצוע הכבאות, לדמויות שמקיפות את סקוט ובמיוחד לאמא שלו, שהיא מסורה ואוהבת אבל גם לה יש גבולות. זה ראוי להערכה, אבל לי זה פשוט לא הספיק.

"משחקי ציד" התפרסם קודם כל בגלל השערוריה שהוא עורר – כשהטריילר של הסרט יצא, אפילו נשיא ארה"ב הרגיש צורך לחוות את דעתו הזועמת כנגד ה"תעמולה הליברלית". אבל כמו בכל מקרה שבו מישהו מתקיף משהו שהוא לא ראה, גם כאן הנשיא והאנשים שתקפו את הסרט פספסו דבר או שניים לגביו. דבר ראשון, סביר מאד שאחרי צפיה בו טראמפ בכלל היה רץ לשבח אותו ולשלוח לינקים לכל אזרחי ארה"ב; אבל גם במקרה הזה, טראמפ כמו טראמפ, כנראה היה מסיק מסקנות מהר מדי.

אבל למרות שמפתה ליפול למאורת הארנב שהיא ויכוחים פוליטיים, לא כדאי ליפול לפח הזה. הדיאלוג על טראמפ כן/לא/אולי והפוליטיקה של הסרט בעד/נגד/תרמתי במשרד, מסיט לחלוטין את תשומת הלב מהדבר החשוב פה: מדובר בסרט ממש טוב. אבל ממש. 

מה יש לנו כאן? עלילה פשוטה בעיקרה: קבוצת אמריקאים אקראית לכאורה מוצאת את עצמה שבויה במקום מסתורי ומוזר. הם מבינים מהר מאד כי הם הגיעו לשם במטרה, ובכן, לשמש כמטרה: הם ניצודים על ידי אנשים אחרים. לוקח להם זמן לגלות זאת בעיקר כי הם מנסים לא למות, אבל מתברר כי רודפיהם הם כמה עשירים פריבילגים המשתעשעים במשחק ציד אדם, כי להרוג חיות זה כבר לא הומני מספיק אבל לחארות הגזענים האלה מגיע למות.

האירוניה שבמשפט האחרון מכוונת, כי זה בדיוק סוג העקיצה המתמשכת שהתסריט משגר ללא הרף לחסידי הפרוגרסיב בעיני עצמם. עכשיו, אין לי מושג אם יוצרי הסרט באמת נמצאים בצד הפוליטי שהסרט לכאורה נמצא בו, אבל זה לא משנה: כבידור נטו, הרקע הפוליטי הנרמז והמפורש – יש התייחסות ברורה לטראמפ עצמו – פשוט קורע. ה"שמאלנים האלה" חוטפים כאן ערימות של פאנצ'ים על חשבונם, ואז עוד כמה, ואז עוד אחד ממש טוב לסיום.

אלא מה, הסרט לא חוסך ביקורת גם מהצד הימני של המפה. הביקורת הזו יותר מעודנת ויותר נרמזת בתסריט מאשר נאמרת במפורש, אבל היא שם. הפאנצ'ים הגלויים מכוונים שמאלה; המסר העדין יותר – לכל הכיוונים, החל מהצגה סטריאוטיפית כמעט של הניצודים ועד תפנית מעניינת בעלילה. אם צריך לתמצת את הענין, הרי שזה בעיקר בוז עמוק לרדידות האדירה שמאפיינת את כל הצדדים בויכוח. סיסמאות, אמונות תפלות, תיאוריות קונספירציה וכוחן המוגזם של הרשתות החברתיות – הכל כאן.

צריך לומר שהדיון הזה ממש לא עמוק, או מקורי, או מעניין במיוחד. הוא רקע, וככזה הוא די רדוד. אולי זה בכוונה – ביקורת הפוך על הפוך שכזו – אבל זה בעיקר מבורך, כי שאר הסרט שהוא לא פוליטיקה הוא אחד הטובים שיש לבציר 2020 (המוגבל, כמובן) להציע.

דבר ראשון, יש כאן הופעה נשית פאקינג מעולה בתפקיד הראשי. בטי גילפין ממלאת כאן תפקיד מכסחת-תחת מצוין, אבל היא הרבה יותר מזה. המשחק המאופק ומלא הניואנסים שלה פשוט מדהים. נכון יש את הקטע הזה בסרטים ששחקן צריך לספר איזשהו סיפור, המצלמה מרוכזת רק בו וכל הענין של הצופים מונח על כתפיו? אז אומר זאת כך: מעולם לא הייתי מרותק ככה לסיפור די פשוט על צב וארנב. כשההשוואה הבאה עלתה לי לראש נפנפתי אותה משם כי מה לעזאזל אני חושב לעצמי, אבל היא התעקשה לשוב ולהופיע: מאז סמואל ג'קסון ב"שמונת השנואים" לא ראיתי מונולוג כל כך טוב. שיט, אמרתי את זה.

ויש עוד. התסריט – כמה הופתעתי לגלות שדיימון לינדלוף, מכל האנשים שבעולם, חתום עליו (בשותפות) – מהודק ברמה מעוררת השתאות. כמעט כל פרט בסרט, החל מן השניה הראשונה ממש, זוכה לפייאוף. אלו לא בהכרח הברקות אדגר רייט סטייל (למרות שיש לפחות אחת כזו), אלא יותר מחשבה שלא להראות דברים מיותרים על המסך: אם ראיתם כלי מסויים, אתם תראו אותו לפחות עוד פעם אחת ולא כי זה בהכרח יוסיף משהו חשוב, אלא כי אם ראיתם אותו, אז אנחנו נראה לכם אותו שוב כדי שלא תרגישו מרומים. זה עובד.

הקפדנות העלילתית היא לא הדבר היחיד שנעשה היטב. התסריט אשכרה מצליח להפתיע. מילא זה שהדקות הראשונות הן רכבת הרים מצויינת של בעד מי אנחנו בעצם ומה לעזאזל קורה כאן: הטוויסט המרכזי של הסרט תפס אותי לגמרי לא מוכן, וזה שהוא היה שזור במה שכתבתי קודם על הכנה מחושבת מראש – בכלל העלה את העסק לרמה של "וואלה, לא ראיתי את זה מגיע למרות שכן ראיתי את זה מגיע". זה חתיכת כשרון.

כל תסריט טוב צריך במאי שיעשה איתו את המיטב. קרייג זובל עושה את המיטב. דבר ראשון, הוא יודע לביים אקשן: הוא מבין את החשיבות של המרחב, יודע מתי להחליף זווית צילום ואיזה כלי ייתן את מקסימום אפקט האלימות שהוא רצה להשיג. אה, כן: הסרט אלים. מאד. יש כמה וכמה מראות גרוטסקיים שבעלי קיבה רגישה יעדיפו להימנע מהם, אבל אם אתם סבבה עם איברים שלא במקומם הטבעי או עם חלקי גוף מרוטשים, תהנו מאד מכל העסק.

יש, למשל, סצינת מכות שלא רק מציגה קרב מבדר ואלים המבויים היטב, אלא נותנת להבעות פנים ולניואנסים מבריקים להוסיף נופך למה שכמעט כל במאי אחר היה מציג כמהלומות נטו. והזכרתי שזה גם מצחיק? כאילו, יש קטע עם זכוכיות ש, נו, תראו את זה. זה מצחיק, בעיקר למי שראה את "ג'ון וויק 3".

אבל זובל לא רק מביים את קטעי הפעולה כמו שצריך, אלא נותן לסיפור להוביל מנקודה לנקודה, כך שהתסריט המוצלח לא מרגיש רק כמי שתפקידו להביא אותנו למנת ההרג הבאה. זובל גם מוציא מכל השחקנים את המקסימום. את בטי גילפין כבר שיבחתי, אז אני אשבח אותה שוב. וגם את השחקנית המוכרת שמגלמת את הנבלית הראשית, שאני לא אגיד מי היא כי הסרט מתייחס לזה כתגלית (למרות שמה לעזאזל, אפשר לחשוב במי מדובר). 

אז מה יש לנו כאן? תסריט טוב, משחק טוב, בימוי טוב, צילום… סבבה? אני מניח, והפסקול גם יעיל, כנראה. אבל בסופו של דבר, זאת החבילה כולה: סרט מהודק, מתוכנן ומבריק שלוקח תיאור עלילה מטופש שלי צ'יילד, למשל, נפל איתו קשות באחד מספריו האחרונים – והופך אותו על הראש בצורה הכי טובה שיכולה להיות. ועוד עושה את זה בשעה וחצי על השעון.

אז נכון, יש בהחלט סיכוי שתצאו מהסרט מלאי עצבים על הפוליטיקה שלו, אבל לדעתי – ואני מסייג אותה כי אני נהניתי עד הגג מהחלק הזה – זה שווה את הסיכון. אם מישהו היה צוחק עליי, היה חשוב לי שהוא לפחות יעשה את זה טוב.

ההברקה הכי גדולה ב"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה" בכלל לא קשורה לסרט עצמו, אלא לאכסנייה שלו. סרט אירוויזיון הוא רעיון כל כך לא כלכלי בשוק האמריקאי שהוא כנראה בכלל לא היה מגיע לבתי הקולנוע שם, אבל עם קצת עזרה מנטפליקס ומתאגיד השידור האירופי, וויל פארל הגשים חלום ושלח אותו היישר אל הלפטופים של אירופה. כשלא צריך להתעסק עם חוזי הפצה לבתי הקולנוע, ולא רק בגלל שפאקינג אין כאלה עכשיו, אפשר לכוון מראש את המוצר שלך למי שבאמת ירצה לצפות בו. בערך ארבעים מדינות משתתפות בתחרות מדי שנה, בכל אחת מהן יש קהל פוטנציאלי עצום שרואה את התחרות כל שנה + מעריצים אובססיביים שיהפכו את הסרט לקאלט. זאת ועוד – ב-2020 התחרות הרשמית בוטלה והשידור שהיה אמור להחליף אותה היה משעמם ונטול קלוריות, כך שלא היה זמן יותר מתאים בהיסטוריה לסרט אירוויזיון.

לא עשיתי סקר שוק מבוקר לקהל היעד המתבקש של הסרט – הגרופיז – אבל אם לשפוט על פי סיבוב שטחי ברדיט של האירוויזיון ולפי כמות הצרחות שנפלטו לגרופית שהיא אני מהפה במהלך הצפייה, נראה לי שההימור הצליח. וויל פארל, שגם כתב את התסריט לצד אנדרו סטיל, מעריץ את התחרות מאז שאשתו השוודית הפגישה אותו עם התופעה ב-1999. ניכר שהמטרה שלו לא הייתה (רק) להצביע ולצחוק על תופעה ביזארית, אלא גם להדגיש את הצדדים היפים, ההומניים והמרגשים שלה. שוב, המדיום הוא המסר ויצירה של סרט אמריקאי דובר אנגלית שקהל היעד העיקרי שלו איננו אמריקאי (או סיני) היא לא דבר מובן מאליו. לא מאמינים? חכו לסצנות שבהן וויל פארל צועק על תיירים אמריקאיים שחושבים שאירופה היא עיירת הנופש שלהם ושהאירוויזיון זה "משהו כמו דה ווייס".

"פייר סאגה" הוא, בכל המובנים, ממתק. הוא מרים, צבעוני, מצופה סוכר ולא מזין. הוא לא מגיע לרמה של "והרי החדשות" או "אחים חורגים", אבל תודה לאל, הוא ממש לא "הולמס & ווטסון" ואפילו לא "גבר גבר". זאת קומדיה חמודה ומהנה מאוד עם שחקנים טובים שמתחייבים לדאחקה. יש כמה בדיחות מצוינות, עלילה בסיסית לגמרי אבל גם אווירה טובת לב שמפצה על הרגעים החלשים ועל התסריט המחורר מאוד. פייר סאגה הם לארס וסיגריט, שהכירו כילדים בערב שבו אבבא לקחה את האירוויזיון. מאז ועד היום הם מנגנים ושרים יחד, חולמים על היום שבו יזכו ליצג את איסלנד מולדתם בתחרות. סיגריט (רייצ'ל מקאדמס) הייתה ילדה שתקנית ובבגרותה עדיין מדברת בלחישות מפוחדות, בעוד לארס (פארל) הוא ילד מגודל ואובססיבי, מקור בושה לאביו החתיך (פירס ברוסנן).

איסלנד מעולם לא ניצחה באירוויזיון ולא נחשבת למתחרה חזקה בו, אבל המשדר זוכה בה מדי שנה לרייטינג פסיכי של למעלה מ-95 אחוז צופים. העובדה שאיסלנד בילתה את רוב העשור האחרון מחוץ לגמר ושב-2019 היא הגיעה למקום העשירי והמכובד בזכות הרכב של ווירדים כועסים בבגדי BDSM, לא מונעת מהסרט להתעקש שדווקא פייר סאגה ושיר הפופ הדי גנרי שלהם הם בחירה איומה ונוראה. הם סוג של וואן היט וונדר מקומי שידוע רק בזכות "יא יא דינג דונג" שהוא כנראה פארודיה על Sing Ding Ding Dong ושאר להיטי אירוויזיון מתקתקים מהסבנטיז. הוועדה האיסלנדית יותר בקטע של כוכבת הפופ קטיאנה (דמי לובאטו בקוספליי של דאינריז), אבל כצפוי, התוכניות משתבשות ושני הגיבורים נשלחים אל התחרות באדינבורו.

דווקא כשחלומם מתגשם, שני החברים הטובים מגלים שיש ביניהם קרע הולך וגדל. עם כל סצנה הולכת ומתבהרת העובדה שזה בכלל לא הסיפור על איך לארס התאפס על עצמו, אלא דווקא סיפור ההתבגרות של סיגריט. האישה הביישנית שתמיד חשבה על עצמה כעל שחקנית חיזוק יוצאת בפעם הראשונה מהעיירה הקטנה ומה אתם יודעים, מסתבר שהיא בעצם הדבר האמיתי. הסלוגן המוביל של האירוויזיון הפיקטיבי בסרט הוא "הרמוניה מושלמת" והניסיון למצוא את ההרמוניה הזו מחדש, ואולי לראשונה אי פעם, היא בסיס הסיפור. זאת קומדיה מאוד מטורללת, אבל כשצריך להתחייב לדרמה הסרט עושה את זה, ואפילו די טוב. בידיה של רייצ'ל מקאדאמס סיגריט הופכת מלוזרית בסוודרים מצחיקים לנסיכת דיסני קסומה עם קול פעמונים (כאילו, השירה מדובבת, אבל בואו לא נהיה קטנוניים).

את המשבר בין הגיבורה לגיבור מתדלקים אלכסנדר הרוסי (דן סטיבנס), חתיך פומפוזי שמסרב לכפתר חולצות עד הסוף, ומיטה היווניה (אני לא אנסה אפילו לתרגם Melissanthi Mahut), דיווה שנבראה בצלם דמותה של אליינה פוריירה, ההיא מ-"Fuego". שניהם נראים כמו נבלים ברורים שעוד רגע יחשפו את תוכניתם המרושעת, אבל האמת היא שהם דווקא די בסדר, הם פשוט מגיעים בדיוק כשההרמוניה מסתבכת. הייתי רואה סרט המשך על העלילות של שניהם, ועל הבמה הם לגמרי נראים ונשמעים כמו הופעות אירוויזיון אמיתיות.

בכלל, כפארודיה אוהבת "פייר סאגה" עושה עבודה מעולה. מאוד קל להמציא "שיר אירוויזיון" חסר מעוף וגימיקי, אבל כאמור, זה סרט שנעשה באהבה (ובשיתוף מארגני התחרות האמיתיים) וכיאה לכזה אפילו השירים הפארודיים שלו מבינים בדיוק איך התחרות נראית היום. היא נראית כמו אוסף שירי פופ אמריקאיים כושלים, רק עם אנגלית גרועה ומשפטי מחץ זכירים. זה נשמע רע, אבל בשביל זה אנחנו פה – בשביל הופעות מוגזמות ואידיוטיות עם הפרשנות של אגדת האירוויזיון גראהם נורטון. 

ב-Vulture אמרו ודייקו שהסרט הוא קצת כמו גרסת הסרט של Love Love Peace Peace, הפארודיה המבריקה שביצעו באירווזיון 2016 המנחים מטעם שוודיה פיטרה מידה ומאנס סלמרלוב (שזכה בתחרות ב-2015 עם השיר Heroes). הסרט מלא בעקיצות ורמזים קטנים למעריצים, מנגן רחוב תמים שהוא בעצם זוכה מהעבר ועד לרגע שבו אלכסנדר מציג בפני סיגריט את הנציגים הבריטיים ואומר "הם דווקא בסדר אבל אף אחד לא אוהב את בריטניה". השיא מגיע בסצנת מיוזיקל מרהיבה בסגנון פיץ' פרפקט שבה משתתפי וזוכי עבר (כולל קונצ'יטה ונטע ברזילי) מבצעים יחד מחרוזת להיטים אמריקאיים + ווטרלו + שיר האירוויזיון של סלין דיון. כל כך נהנתי מהסצנה האחת הזו שמבחינתי היא מצדיקה את כל קיומו של הסרט, והיא בטח תספק גם את מי שאינם גרופיז.  

אם גם לסרט היה סלוגן מתקתק משלו, הוא כנראה היה "בואו לא נהיה קטנוניים", כי יש ממש המון להתקטנן פה. הזמנים לא מסתדרים, חוקי התחרות לא מדויקים, לדמויות יש שמות דניים ולא איסלנדיים, הצמד הראשיים מבוגר יותר ממה שהגיוני שהוא יהיה, האירוויזיון מתרחש באדינבורו למרות שסקוטלנד לא משתתפת באירוויזיון ואת בריטניה, כאמור, כולם שונאים, וזאת רשימה ממש חלקית בלבד. כידוע, כאן בעין הדג אנחנו לא ממליצים לכבות את המוח כשמפעילים סרט, אבל אנחנו גם לא Cinema Sins ולא שופטים סרט על בסיס היגיון פנימי נטו. אני יכולה להעיד ספציפית רק על עצמי, ואצלי סרט מקבל נקודות זכות אם יש בו הרבה לב וקטעים מוזיקליים מהנים. אה, ובדיחות על אלפים רצחניים. זה תמיד נחמד.

הסרט "המילטון" הוא חלומם של המעריצים השרופים של המחזמר בערך מאז 2015 (או לאחר מכן, תלוי מתי הם נשבו בקסמו לראשונה): הזדמנות לראות את ההצגה, עם השחקנים המקוריים, בלי לטייל בזמן ולהוציא אלפי שקלים, אלא פשוט ללכת הביתה ולצפות בו על מסך גדול-ככל-שהמסך-הביתי-שלכם-מרשה. מתבקש להגיד משהו כמו "מעריצי המילטון סוף סוף נמצאים בחדר שבו זה קורה", אבל לעזאזל, אני חובב המילטון עם כבוד, אם מדברים על המחזמר אני לא יכול לתת לחרא שכזה בביקורת לעבור. אז השאלה היא, איך כל ההצגה הזאת?

וכן, השאלה היא עדיין איך ההצגה הזאת, כי "סרט" אין כאן. זה לא עלבון – ל"המילטון" הייתה מטרה אחת והיא להביא את השירים לחיים באופן ויזואלי: להשלים את המידע החסר שמי שחרש על הפסקול לא יכול היה לדעת. המחשבה מאחורי הסרט היא משהו כמו "לא צריך לדאוג באמת לדברים כמו מיזנסצנה, בחירות צילום או עריכה כדי להעצים את החוויה כשיש לך את "המילטון" לצידך". הם צודקים, אפילו אם עדיין היה נחמד אם הם היו משקיעים קצת בנושאים הקולנועיים הנ"ל. בכל זאת, ההיסטוריה נושאת עיניים אליכם כתיעוד ההצגה האולטימטיבי: היה הורג אתכם להשתמש בכלים שלרשותכם? זה בלתי ניתן לדמיון מבחינתכם? מה הקטע? 

אבל, שוב, זה לא משנה – יוצרי הסרט יודעים שכשיש לכם מחזמר כזה זה כל מה שאתם צריכים, זה לחלוטין מספיק. מחזמר שגורם לשעתיים וארבעים להיראות כמו שעה וחצי, כזה שלא מבזבז אף ירייה, שדוהר בקצב רצחני ללא הפסקה בלי לשאול אם אתה עומד במהירות שלו או לא ואז גורם לך לחזור אליו שוב ושוב, להריץ אחורה חלקים משירים כדי לראות מה פספסת. מחזמר שכמעט כל שורה שלו היא משחק מילים, רפרנס או שניהם, שהוא תוצר מוחלט של אהבה של כל העוסקים במלאכה לתוצר הייחודי. לא שמדובר ביצירת מופת, או במחזמר נטול בעיות אבל זה לא משנה: כשהמחזמר הזה זורח, הוא מסנוור יותר מהשמש ופשוט קשה להגיד לו "לא". 

המילטון, לכל האנשים שהצליחו להתחמק עד כה מהתופעה, מספר על אלכסנדר המילטון: עד לא מזמן עוד שם אחד מני רבים בשיעור היסטוריה שלאף אחד לא אכפת ממנו ואף אחד לא ידע מיהו עד שלין מנואל מירנדה החליט להחיות את סיפורו על במות "העיר הגדולה בעולם". מדובר באדם שבילה כל רגע פנוי שלו, כך נדמה, בלכתוב רק עוד משהו אחד. שר האוצר הראשון של ארה"ב ומי שאחראי במידה רבה לעיצוב הכלכלה שלה, דמות משמעותית  בשנים הראשונות של ארה"ב (אם כי פחות משהמחזמר רוצה שתחשבו), דוש שבגד באשתו (למזלנו לפחות לא עם אחותה, למרות שהוא היה בדרך לזה), טמבל שמת בדו קרב ילדותי ומטומטם שהיה אפשר למנוע בקלות, אדם שחילק עצות גרועות במיוחד שמנעו מאנשים שהיו יכולים לחיות שנים רבות להישאר בחיים לשנים האלה ובניגוד למה שנאמר במחזמר: לא בהשראה לבחירת השם של החתול של אשתו של וושינגטון. 

המחזמר מספר את סיפורו של המילטון בצורה מעט עקיפה – מי שמציג אותו הוא בכלל אותו אדם שירה בו: ארון בר, סגן נשיא ארה"ב לתקופה מסוימת עד שהאשימו אותו בקונספירציה בנסיון להקים מדינה עצמאית בטקסס (החלק הזה לא נכנס למחזמר אבל, כזה, מההההה). למען האמת, למרות שהמילטון מופיע ברוב המוחלט של השירים במחזמר, הוא יותר "מופיע" מאשר "מככב" בהם. יש לו מעט מאוד שירים שהם רק שלו (והם נוטים להיות הגרועים ביותר. אני מסתכל עלייך, "הוריקן") וזה הגיוני, כי המחזמר הוא בעצם יותר על השאלה של איך אנשים תופסים אותך ואת המורשת שלך ואת חוסר היכולת שלך באמת לעצב אותה מאשר רצון לספר את חייו של המילטון באופן כרונולוגי ונאמן למציאות. 

אגב, זה לא איזה סאבטקסט שצריך לחכות לסוף המחזמר ולשבת על זה בבית כדי להבין. לין מנואל מירנדה לא מאמין בדבר הזה, סאבטקסט – אחד השירים נקרא "מי יספר את הסיפור שלך" ובו נאמר "אין לך שליטה מי יספר את הסיפור שלך" ובאמצע אחד השירים המילטון שואל בצורה מאוד בוטה  "מורשת. מהי מורשת???". עדינות זה לא שם המשחק פה. אם מירנדה רוצה שנדע משהו, עד סוף המחזמר תהיו בטוחים שזה משהו שאנחנו יודעים. 

עוד גימיק שתפס את רוב תשומת הלב הוא ההחלטה לתת למיעוטים לתפוס את תפקידיהם של אבות האומה המאוד מאוד לבנים, חלקם בעלי עבדים, רובם כנראה מאוד גזענים. אפשר לדבר על ההשלכות הפוליטיות של זה (האם זה מנקה את אבות האומה מחטאיהם? האם זה פרץ דרך לליהוקים "עיוורי צבעים"?) אבל זה שיח לא מאוד מעניין – העובדה היא שתומאס ג'פרסון במחזמר אינו נסיון ליצור תומאס ג'פרסון שנאמן כמה שיותר למציאות, אלא עיבוד של תומאס ג'פרסון כמשהו בין סרסור ססגוני לארנב של אנרג'ייזר. בשביל זה מירנדה הרגיש שהדמות הזאת צריכה להיות מורחקת יותר מהדמות ההיסטורית האמיתית, ואם אפשר לתת לשחקנים מוכשרים בטירוף למלא את התפקידים הללו – מה טוב. מדי פעם זה פשוט איך שדברים כאלה הולכים. 

הגימיק היותר מעניין הוא לא עניין הצבע, שמשחק תפקיד בעיקר מחוץ לטקסט המחזה, ויותר עניין התפקידים הכפולים: מתוך עשרה שחקנים מרכזיים, ארבעה מגלמים שני תפקידים – אחד במערכה הראשונה ושני במערכה השנייה. גם פה, לין מנואל מירנדה לא עדין בשאלה מה הקשר ביניהם וצועק את זה כבר בשיר הראשון, אבל זה עדיין גימיק מגניב ומעניין שיש, לטעמי, יותר מה לחפור בו. 

המערכות מתחלקות ככה: החלק הראשון מתמקד במלחמת העצמאות שבה "העולם התהפך" ובעלייתו של המילטון מ"ממזר יתום" ל"אדוני, שר האוצר". החלק השני מתמקד בשנים הראשונות של הממשל ובכל הפאשלות האפשריות שהמילטון מבצע בהן. ביניהן יש פסק זמן שייתן לכם אפשרות לקחת הפסקה של דקה אחת מלאה. לא ברור למה זה היה נחוץ. 

הגרסה הקולנועית של המילטון נותנת לנו אפשרות לבחון כמה דברים שלא הייתה לנו דרך להעריך קודם כמו עיצוב התפאורה, הכוריאוגרפיה, התלבושות ועוד. עיצוב התפאורה הוא מבריק – הבמה לכאורה ריקה אבל בעזרת כמה אביזרים (רובם כיסאות) היא הופכת לתיאטרון, שדה קרב, מסבאה ועוד. היא בו זמנית ריקה לחלוטין והומה בהתרחשויות וזה מבריק. התאורה במחזמר (שאינה מתבססת על איות השם של אלכסנדר המילטון, לאחר שהתגלה שזאת לא דרך אפקטיבית להאיר חדר) גם היא מגניבה, ובייחוד רגע אחד קומי ונפלא בשיר של המלך ג'ורג'. 

הכוריאוגרפיה היא אחת הנקודות שמוסיפות ערך לסיפור עצמו: יש הרבה רגעים חשובים לדמויות שמתרחשים באופן "אילם" (למשל, תגובת בנו של המילטון ב-"מסמך ריינולדס", או דמויות שחשבת שכבר הלכו וחוזרות להופיע ברקע פעם אחת אחרונה), שנותנות להן עומק או מבט שמפוספס אם רק מקשיבים לפסקול. הדרך שבה במאי המחזה משלב את הדמויות הראשיות ואת שאר הרקדנים על הבמה בשירים בהם הם לא מרכזיים היא מגניבה ומחדדת מוטיבציות ומוטיבים (למשל, שחקנית צדדית שתפקידה הוא תמיד לבשר את המוות עבור דמויות). אבל אם השאלה היא "האם יש בהמילטון ריקודים יפים ומרשימים?" התשובה היא לא. נראה לי שנחיה עם זה. ולגבי התלבושות – טוב, המכנסיים שלהם נראים אש. 

מבחינת המשחק, מדובר בצוות שחקנים קטלני שזכה בכל פרס בצדק. ובכל זאת, יש את האנשים שעושים תפקיד טוב מאוד ויש אנשים שמוחצים וגורסים את התפקיד דק דק דק עד שקשה לדמיין מישהו אחר מצליח בו באותה הרמה. בשלושת השירים שניתנו לו, ג'ונתן גרוף כמלך ג'ורג' (ועוד הופעת אורח ללא מילים בשיר אחר) מצליח לעשות תפקיד כמעט בלתי אפשרי: הפוגה קומית שהיא בו זמנית פסיכופט מפחיד ורצחני. נבל מוחלט בלי שום מאפיין גואל שפשוט אי אפשר לעמוד בקסם הקומי המוזר שלו וניתן לסכם אותו בשתי מילים: "מדהים. וואו". 

לסלי אודום ג'וניור כארון "הגרוע מכל" בר, מקבל גם הוא תפקיד מורכב של אדם חלקלק שמסרב להתחייב לעקרונות בתקופה בה עקרונות הם עקרוניים לעתיד האומה ומצליח לפגוע (כמעט) בכל רגע רגשי, בכל עלבון שבר סופג בעודו מנסה להחליק את זה "ולחייך יותר", בכל נסיון שלו ליצור קשר עד ההתפוצצות הבלתי נמנעת. 

ומעל כולם – דויד דיגס שבמערכה הראשונה מעביר את לאפייט, "הצרפתי הלוחם האהוב ביותר באמריקה", בכיף גדול ואז הופך להיות פלוס-מינוס כוכב המחזמר כתומאס ג'פרסון (אותו שילוב סרסור/ארנב שהזכרתי קודם). רוב הדמויות במחזמר הזה מרגישות כמו דמויות ממחזה רגיל שנקלעו בעל כורחן לסביבה מזמרת, אז הן זרמו עם העסק. ג'פרסון, לעומת זאת, מפזז בכל צעד ושעל כאילו נולד בשביל החרא הזה. הדרך בה הוא מבטא אפילו משפטים בלי בסיס קומי כמו "האם אפשר לחזור לפוליטיקה?" היא מושלמת. מכל השחקנים שבמחזמר, הוא זה שמביא את הברק בכל פעם. 

ומה לגבי הדמות הראשית שלכבודה התכנסנו? לטעמי, לין מנואל מירנדה לא לחלוטין מפצח את המילטון שהוא עצמו כתב. הוא מסרב לראות את הנכלוליות והאגוצנטריות שלו כפגמים משמעותיים ומבחינתו הוא באמת איזה איקרוס שעף קרוב מדי לשמש. בהתלהבות שלו מהמילטון, הוא מצליח לגרום לנו לאהוב אדם שגם במחזמר שנועד להזכיר אותו לכולם יוצא די נורא כאדם, וחבל שמירנדה לא מצליח לגעת ברגעים האפלים יותר שלו בצורה מלאה. זה מעין היתרון והחסרון של מירנדה במקשה אחת: הוא מתעקש להיות חמודי מדי. זה יוצר התלהבות כנה ואהבה וסימפטיה שנדיר למצוא, אבל גם מפספס משהו מהעומק שלהן. 

שאר השחקנים והשחקניות עושים את תפקידם היטב, אבל אם יורשה לי להיות אמיתי לרגע, קשה לי לרשום התלהבות או חוסר התלהבות ניכר. אני עדיין חושב שהטיפול בדמות של אלייזה "חסרת הישע" לוקה בחסר, שמירנדה קצת התעלם מכמה אדיר היה מדיסון (וגם ג'ון אדאמס, אגב, שסופג פה אש לא ממש מוצדקת), ועוד כל מיני זוטות. אבל, נו, בהתחשב בכך שהמחזמר הזה הוא שעתיים וארבעים, אין פלא שאי אפשר להספיק בו הכל. 

"המילטון" הוא אמנם לא העיבוד האולטימטיבי לקולנוע (לפחות, יש לקוות) אבל היה שווה לחכות עבורו. לכל מי שרוצה להבין במה מדובר ולכל מי שכבר שמע את הפסקול בלופים מאז שגילה אותו לראשונה, הוא בגדר צפיית חובה שתוציא אותם מרוצים ביותר. מפה והלאה, כשילדים יספרו על "המילטון", הם יספרו על הלילה שבו צפו בגרסה הקולנועית שלו. ואם לא ידעתם את זה עד עכשיו, אז עכשיו אתם יודעים. 

"איש הקש" הוא יצירת מופת. לא הסרט מ-2006. ממש לא הסרט מ-2006. "איש הקש", סרט האימה הסקוטי הייחודי מ-1973 (למרות שיחסית לסרט אימה יש בו מעט מאוד דברים אשכרה "מפחידים") על שוטר שמגיע לאי נידח לתוך קהילה סגורה במטרה למצוא נערה שהלכה לאיבוד ומתאר מתחים דתיים וקהילתיים, הוא יצירת מופת: האווירה הסהרורית והמלחיצה, התחושה שאדם הולך לאיבוד בתוך עצמו, הסיום – הכל פה פשוט מעולה. 

גם הרימייק של "איש הקש" הוא סרט טוב מאוד. שוב, לא הסרט מ-2006. "מידסומר", אותו "מה פתאום רימייק, אני, אני רק פלוס מינוס אותו הדבר" של ארי אסטר מ-2019 עם הופעה מנצחת של פלורנס פיו והלך רוח פסיכוטי ומדמם, מתובל בהומור שחור. הוא לא חסר בעיות, אבל הוא שיפור ניכר מסרטו הקודם של אסטר והוא עושה כבוד לסרט המקורי.

"איש הקש" גרסת 2006, לעומת זאת? ובכן, "איש הקש" גרסת 2006 נחשב לאחד הסרטים הכי גרועים אי פעם. ואין מה להגיד – הוא רחוק מאוד מפסגות "איש הקש" המקורי שיצא לפניו ו"מידסומר" שיצא אחריו. אבל קשה שלא להבחין בכך שכאשר אנשים מדברים עליו כ"סרט כל כך גרוע עד שהוא שוב טוב" הם מפספסים את העובדה שההומור השחור הקיצוני והמוזר שהפך את הסרט לשלל תבניות וסרטוני ממים הוא לא "לא מכוון". כאילו, בחייאת, אף אחד לא שם את ניקולס קייג' בתחפושת דוב ואומר לו להרביץ לאנשים במטרה ליצור דרמה רצינית.

"איש הקש" יתגלה, בדיעבד, כנקודת המפנה בתפיסת הקהל את קייג'. הופעתו תהפוך למועמדות הראשונה שלו (מבין שש) בפרס הראזי לשחקן הגרוע ביותר (פלוס עוד שתי מועמדויות ל"זוג הגרוע ביותר"), ומכאן והלאה נראה שהקריירה שלו התחילה צניחה חופשית. בחירת תסריטים מחפירה לא תעזור לכוכב, אבל מאותו רגע שהוא כיכב ברימייק הידוע לשמצה סומנה על גבו מטרה, ולמרות שבמהלך העשור שלאחר מכן הוא עוד ימשיך להופיע בסרטים טובים לצד סרטי פח, הוא עדיין יהפוך לאיזה מם בפני עצמו – בדיחה לא מוצלחת שיצאה משליטה. רק בשנים האחרונות קייג' מצליח קצת להתנער מזה. לא בגלל שבחירת התסריטים שלו השתפרה (היא כן, אבל זה לא משנה) אלא יותר בגלל שנראה שהקהל סוף סוף נפתח למתודת המשחק של קייג' והטירוף שרק הוא יודע להבין. ועל זה יש לומר – כל הכבוד, אבל מה לקח לכם כל כך הרבה זמן.

כי השאלה האמיתית היא למה אנשים ציפו ש"איש הקש" יהיה סרט רציני בכלל. אני מניח שיש כאן עניין של ציפיות: ניק קייג' של 2006 עדיין לא היה ניק קייג' של שנות העשרה – אמנם כבר אז הרבה אנשים לא הבינו איך הוא ממשיך לקבל עבודה, ומה הקטע עם הצעקות! המוגזמות! שלו! אבל הוא בסך הכל היה שחקן מוערך ששיחק בסרטים עם הערכה ביקורתית או ביצועי קופות מרשימים. קומדיות שחורות אבסורדיות עם סצנות מטורללות על סיוטים/חלומות מטריארכלים פשוט לא היו חלק ממה שציפו ממנו.

אבל אם אתה צופה ב"איש הקש" אחרי מרתון חלקי של סרטי קייג', משנות השמונים ועד היום, התמונה מתחילה להתבהר: כן, ניק קייג' מתנהג פה כמו מטורף חסר מעצורים וזה ממש מצחיק בקטע "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" – אבל קייג' ובמאי הסרט יודעים שזה מצחיק. "הדבורים!!!" הוא לא טון צורם שמפספס מה שאמור היה להיות פינאלה רגשי ומעורר אימה. "הדבורים!!!" הוא בדיחה שחורה נוספת באמצע סצנה ארוכה שכזאת שכל המטרה שלה היא לבעוט בדמות של קייג' בזמן שהוא למטה. 

אפשרי שלא כולם יסכימו איתי, כמובן. זאת הבעיה של סאטירות ופארודיות עדינות מדי (גם פול ורהובן סבל מזה): מדי פעם אנשים מתעקשים לקחת אותן ברצינות. וכן, אני מניח שאפשר להמשיך לדוש בזה אבל לטעמי השאלה האם "איש הקש" הוא קומדיה מכוונת או לא, מסיטה את הדיון מהנקודה הכי מעניינת בסרט, והיא: האם זה אחד הסרטים הכי מיזוגניים אי פעם?

גם פה, היכרות עם הבמאי נותנת הקשר – ניל לביוט היה מבמאי האינדי של שנות התשעים שלא הצליחו לפרוץ כל כך. הוא כנראה הכי מוכר מ"האחות בטי" או הרימייק ל"מוות בלוויה", אבל (ממה שראיתי) הסרט הכי מרתק שלו הוא סרטו הראשון – "בחברת גברים": סרט שהוא כולו פירוק של שוביניזם, מיזוגניה, "גברים נחמדים" ועוד. הסרט, שיצא אי אז ב-97' מוכיח שדיוני הפוליטיקלי קורקט, מקומן של נשים בחברה ועוד היו פה הרבה לפני העשור האחרון, לו רק מישהו רצה להקשיב. אהרון אקהרט נותן בסרט הופעה נפלאה כאחד הדושים הכי נוראיים אי פעם, הצ'אד שאחריו לא צריכים עוד צ'אד, שכתוב בצורה כל כך משכנעת שאתה קצת חושש שזה בגלל שלביוט באיזה מקום מזדהה איתו. 

"איש הקש" מרחיב על הנקודה הזה: אם "בחברת גברים" עוסק בצורה מאוד ישירה בנושאים שציינתי, "איש הקש" קצת יותר עקיף בנושא. אם בגרסת איש הקש 73' הפערים בין השוטר והאי היו פערים דתיים – הוא נוצרי אדוק, הם פגנים (טכנית ניאו פגנים, אבל נגיד), כאן הפער הוא מגדרי – הוא בן, וכל תושבות האי שהוא מדבר איתן הן בנות. ברגעים הספורים שהוא פוגש איזה גבר ומנסה לפתוח איתו בשיחה, הם נראים מזועזעים מהרעיון שמישהו פונה אליהם ושומרים על שתיקתם. ובכך, האווירה הזדונית שמישהו משקר ועובד על קייג', שמשהו רע קורה פה תופסת מימד ברור מאוד של "נשים נשים שק של ניאו-פאגניות-עם-קטע-מוזר-לדבורים". בתגובה לכך, קייג' צועק, צורח, משפיל ואף מרביץ לרובן הגדול. האם לביוט עוסק כאן בגברים פרנואידים שמפחדים מנשים בעמדות כוח? או האם לביוט הוא בעצמו כזה? לא הצלחתי לשכנע את עצמי לכאן או לכאן עד סוף הסרט. העובדה שהסרט מעסיק שחקניות מאוד מוכשרות (אלן בורסטין, פרנסס קונרוי) ונותן להן מעט מאוד לעשות לא משפרת את התחושה. 

אבל, בסופו של דבר – "איש הקש" גרסת 2006 הוא בעיקרו דבר אחד: קייג'. הסרט (וכל סרט אחר של קייג') רחוק מאוד מפסגות הטירוף של "נשיקה נשיכה", באופן שבו קשה לי לקרוא למה שהולך שם באמת "קייג' צועק ומתחרפן כל הסרט". אבל אין ספק שההתחרפנות שלו, כשהיא סוף סוף מגיעה, היא בין תצוגות החרפון הטובות ביותר שלו. אפילו אם אפשר להתווכח אם זה מתאים לטון של הסרט או לא, וראוי להתווכח האם לביוט שונא את המין הנשי או רק מציג הלך רוח שוביניסטי כדי לבקר אותו – אין ספק שנטו מבחינת טירוף: קייג' יודע מה הוא עושה. 

אנדי סאמברג הוא ניילס, צעיר שבת זוגו הפקצה זכתה להיות שושבינה בחתונה של חברתה הטובה. כיוון שחתונות בארה"ב הן לא ערב דיסקוטק באולם שנראה כמו הארמון של סדאם חוסיין (בחייאת ישראל, מה הקטע?) אלא אירוע שמתפרש על פני סופ"ש שלם באתר נופש, מוצא עצמו ניילס בפאלם ספרינגס – מקום בלי פאלם ובלי ספרינגס (לא לפי הסרט, בכל אופן) אבל עם הרבה חול וסלעים. מי שגדל בנגב ירגיש בבית.

ניכר שהחתונה לא מעניינת את ניילס; הוא לא עושה מאמץ להשתלב עם משפחת הכלה, עם משפחת החתן או עם חוש האופנה – והוא מעדיף בעיקר להשתכר ולספר בדיחות לא במקום. החתונה היא מבחינתו מסיבת הרווקים, אלא שהסנובים הזקנים והעשירים קצת פחות בקטע של "תנו לי וווווּ!", וגם החבר'ה הצעירים והיותר "קולים" רואים את ניילס כטיפוס די מוזר. כי בחייאת, כמה קשה להסתובב עם טוקסידו למשך סופ"ש אחד ולזייף סמול טוק? זה לא שהחתונה הזו נמשכת לנצח. כלומר, אלא אם אתה ניילס, וכלוא בלולאת זמן. אז בעצם, תשכחו מהמשפט האחרון. 

"פאלם ספרינגס" יוצא מנקודת הנחה שראיתם סיפור לולאת זמן אחד או שניים בחייכם – אם לא בקולנוע אז ודאי ב-"באפי", "מכושפות", "דוקטור הו", "על טבעי", "תיקים באפלה" או אפילו "זינה הנסיכה הלוחמת". זה טרופ ממש אבל ממש פופולרי, ולהכיר את הקונספט שלו בכל פעם מחדש זה, ובכן, מרגיש כמו לולאת זמן. לכן "פאלם ספרינגס" מוותר על הטנגו הזה עם הצופים ונפתח כשניילס כבר עמוק בלולאה. עד כמה עמוק? לא ברור, אבל הוא בטוח לא התחיל אותה היום (כלומר, הוא טכנית כן).

הויתור על הטנגו מאפשר לנו להגיע ישר לחלק המהנה של הסרט. טוב, מהנה עבורנו; אמנם ניילס לא בדיוק תקוע באיזו רפת בקזחסטן, אבל נסו אתם לראות את אותם הפרצופים יום-אחר-יום, תקועים בשגרה ובלי שום אפשרו… אה שיט, אנחנו ניילס?

בשיר "זמן" כותבת נעמי שמר "ככה בבדידות מושלמת כל ההחלטות נופלות, וכל ההחלטות שלי הן – כל הכן וכל הלא". ניילס אינו גיבור עם שאיפה גדולה לצאת מהמצב אליו נקלע, לפחות לא כיום, אחרי ששכח מה לעולם הגדול והזר יש להציע. כי בפינה השקטה והמבודדת שהיא פאלם ספרינגס ניילס הוא המלך, וכל ההחלטות הן שלו – כל הכן וכל הלא. כאשר אתם נמנעים מלטפס גבוה, אין לכם סיכוי ליפול. ניילס מצא לעצמו אידיאל של שִגרה בחתונה האינסופית הזו, והוא למד לחיות עם הסיטואציה.

סיפור לולאת זמן על בחור שלא כזה רוצה לצאת מלולאת זמן (או "וואלה רוצה באמת שרוצה אבל כבר ניסיתי הכל ולא נראה שיש פתרון, אז… בירה?") הוא לא סיפור שיחזיק מים, ופה נכנסת שרה (כריסטין מיליאוטי. האמא מ-"איך פגשתי") – אחות הכלה ואחד הפרצופים שניילס כבר יודע איפה תשב, מה תגיד ומה תעשה – עד שעלילה עלילה עלילה איש שרודף אחרי ניילס עם חצים ו… אופס, גם שרה חלק מלולאת הזמן. שרה עוד חדשה בעסק והיא לא מוכנה להיכנע לגורל האכזר. החוויות של שרה בתוך הלופ מהוות את עיקר הכיף של הסרט ואם חששתם שאין ב-"פאלם ספרינגס" מונטז' "בואו נמות בכוונה בדרכים הכי הזויות שניתן להעלות על הדעת" אז אתם יכולים להיות רגועים (אבל מומלץ לדלג על הטריילר עבור מקסימום הנאה).

"פאלם ספרינגס" הוא מהסרטים האלה שמנתחים ז'אנר ועל הדרך נותנים לו איזה טוויסט או שניים מבלי לקרוע את החבל. זה למעשה סרט פיל-גוד על שני בודדים, כל אחד מסיבותיו שלו, אשר תקועים יחדיו בסיטואציה בלתי אפשרית. הסרט עצמו לא היה מקסים כפי שהוא לולא הכימיה הנהדרת בין סאמברג למיליאוטי; סאמברג מביא כאן מהאנדי-סאמברגיות שלו, אך הוא ממתן את הטירוף הקבוע שלו עם דמות טיפה יותר ממורמרת ופחות אנרגטית. קל לשכוח זאת אחרי "פופסטאר", שבע עונות של "ברוקלין תשע-תשע" ו"שמוליק בקופסה" – אבל אנדי סאמברג יכול להיות שחקן דרמה לא רע בכלל כשהוא משתדל. על מיליאוטני אין מה להרחיב – אף פעם לא משעמם לראות אותה ואת פרצוף ה-"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" הנהדר שלה. השניים כל-כך מוצלחים בצוותא שמפתיע לגלות כי מדובר בזוגיות-המסך הראשונה שלהם. גם ג'יי קיי סימונס בסביבה, משפט שרלוונטי עבור חצי מהסדרות והסרטים בימינו – אך זו ממש לא תלונה.

לא ציפיתי לצאת מהסרט עם תובנות חדשות על החיים, ואני לא יכול להגיד שהסרט נותן חומר למחשבה (אם כי הוא בהחלט מנסה). "פאלם ספרינגס" מדבר רבות אודות שגרה והשלמה עם שגרה, והיופי הוא שהוא עושה זאת דרך מספר השקפות וטיעונים שונים – אם כי עד סופו הוא מחליט מה האופציה העדיפה ואני לא בטוח שתהיו 100% שלמים עם המסר. אבל אני משליך הרבה מדי על הכתפיים של מה שהוא, בתכלס, קומדיה רומנטית, ולא סתם קומדיה כזאת אלא קומדיה רומנטית קצרה: 89 דקות כולל הקרדיטים. מי היה מאמין שתעשיית הסרטים עדיין מסוגלת להעביר סיפורים טובים מבלי לשריין מראש שעתיים לפחות.

"פאלם ספרינגס" הוא כנראה לא סרט לולאת הזמן האהוב עלי, אך הוא בהחלט מתמודד ראוי על התואר והוא אחד הסרטים היותר-כיפים שיצאו השנה בלי הרבה תחרות. הסרט לא עושה שמיניות באוויר כדי להפתיע ולחדש, ולמרות זאת הוא מצליח להפתיע ולחדש. הוא מצחיק במינון הנכון, עצוב במינון הנכון ומרגש במינון הנכון (בייחוד אם לא תדלגו על הסצנה באמצע הקרדיטים). אמנם בניגוד לניילס אין לכם את כל הזמן בעולם לצפות בו – אבל תפנו עבורו זמן. הוא יותר זול ויותר קצר מחתונה אמיתית.

אני שונאת חתונות. אולי זה בגלל גילי הצעיר או משקפי הציניות שאני מרכיבה באירועים מהסוג הזה, כך או כך עוד לא הייתי בחתונה שלא סבלתי בה. זה גם לא באמת קשור אליכם, החמודים שמתחתנים, אתם חמודים ממש. זה קשור לכך שלהיות לבד בחתונה זה פשוט מבאס.

אליס, גיבורת הסרט "עונת החתונות", כנראה מסכימה איתי בעניין הזה. אליס (מאיה ארסקין, "לא בטוחה") מוזמנת לכל מיני חתונות שמהן היא לא יכולה להבריז, והיא בדיוק יצאה ממערכת יחסים, אז היא צריכה להגיע אליהן לבדה. היא מגייסת את ידידה הוותיק בן (ג'ק קווייד, "הבנים") והשניים מאחדים את רשימות החתונות שלהם במטרה להגיע לכולן יחד. היא לא תהיה בודדה באירועים, ובתמורה היא מבטיחה לסדר לו בחורות.

חשוב לציין שחתונות אמריקאיות עובדות לפי קודים שונים מחתונות ישראליות. על חתונה ישראלית תבזבזו כמה שעות לכל היותר, אפילו אם בפועל זה ירגיש כמו עשור. חתונה אמריקאית יכולה להימשך סוף שבוע שלם, להתרחש בשלל יעדים משונים, לכלול לינה במלונות וכו'. כל אלו הופכים את ההחלטה עם מי לבוא לקריטית. 

זאת בהחלט לא הקומדיה הראשונה וגם כנראה לא האחרונה שסובבת סביב חתונות של אחרים. הדוגמה הברורה היא "ארבע חתונות ולוויה אחת", הידועה גם בתור "סרט שראיתי מספר פעמים שמביך להגיד בקול רם". בדומה ל"ארבע חתונות", השאלה העומדת במרכז הסרט היא לא "האם הם יהיו ביחד" אלא מתי, איך והאם זה יחזיק. 

זה לא סוד שז'אנר הקומדיה הרומנטית, החביב עליי מאוד באופן אישי, דעך משמעותית מאז שנות התשעים. "עונת החתונות" (שדילג על מסכים בארץ אבל זמין לצפייה ב-yes) הוא לכאורה עוד קומדיה רומנטית נוסחתית עם אסתטיקה של נטפליקס: סרט שלא שובר את כללי הז'אנר, אבל מצליח להוציא מהם את המיטב. אלא שככל שהצפייה בו מתקדמת, מזדחלת התחושה שמדובר במשהו הרבה יותר חכם מהמקובל. בסיום כבר חשבתי שאולי מדובר בדרמה חכמה ואמינה במסווה של קומדיה קלילה.

הסרט עובד בעיקר בזכות בנייה טובה של הדמויות ובזכות הרבה מודעות עצמית. בן, כמו הרבה גיבורי רום-קומים לפניו, הוא דושבאג שמפחד מזוגיות מחייבת כמו מאש ונוהג בפאסיביות מול "המציאות האכזרית". בניגוד לאותם גיבורים יו גרנטיים, הסרט לא עושה לו הנחות אלא מבהיר לצופה שמדובר בילד בגוף של גבר ושכדי להפוך לאדם בוגר הוא יידרש לעבור תהליך. הדמות בנויה בצורה משכנעת מספיק כדי שאותו תהליך יהיה מתגמל לצפייה, גם אם זה רגע של הכרה בבעיה בדמות מונולוג מעיק. מה לעשות, אי אפשר לקבל הכל בחיים.

ההופעה של ג'ק קוויד, בנם של מג ראיין ודניס קוויד, עוררה בי את אותן תחושות כמו המפגש עם גבריאל דיי לואיס, הבן של דניאל דיי לואיס ואיזבל אדג'אני (אם השם הזה לא אומר לכם כלום אז פנו לגוגל/אינסטגרם באופן מיידי). הם נראים כאילו הדביקו את הפנים של האימהות שלהם על שבלונות של האבות שלהם, מה שמשווה להם מראה שמזכיר דיפ פייק. קוויד הצעיר משחק ממש סבבה, אבל זה בערך הדבר האחרון שהתרכזתי בו במהלך הצפייה. 

אליס היא הדמות המעניינת יותר, בעיקר בזכות מאיה ארסקין שמגלמת אותה. בסרט אחר או עם שחקנית אחרת, אליס הייתה יכולה בקלות להיות בלתי נסבלת. הכתיבה המוצלחת וההופעה של ארסקין יוצרות דמות אמינה, מורכבת ובעיקר מאוד מצחיקה. היא נעה בין הומור גס ו"גברי" והתנהגות של ילדה בת חמש לבין שברון לב ומודעת רגשית בוגרת וכנה. זה מקסים וחשוב מכך, זה מעורר הזדהות. שווה לראות את הסרט רק בשבילה. הן קוויד והן ארסקין משחקים את התפקידים שלהם באופן מושלם. אבל מעבר לזה, הם מתאימים אחד לשנייה, וזה כנראה העניין הכי משמעותי בסרט כזה.

יש כאן עוד עניין שראוי להתייחס אליו – החתונות עצמן. החתונות מוצגות בסרט בתור סוג של מסיבה, שברגעים מסוימים נוטה אל מחוזות הקרינג'. התובנה הכי מדויקת טמונה בסצנות החוזרות של נאום השושבין או השושבינה: האבא שמספר בדיחות גסות, הבחור עם הגיטרה שהחברה שלו בדיוק זרקה אותו, האחות שלא רוצה להיות שם בכלל. אף אחד לא מצליח להכיל את הקונספט של "יום שלא קשור אליו", אז כולם מוצאים דרך להכניס את עצמם לסיפור (לאף אחד לא אכפת מהקושי שלכם עם זה שהאחים הקטנים מתחתנים לפניכם, די). 

"עונת החתונות" היא בהחלט לא הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר של העשור (הקודם), היא סתם קומדיה רומנטית ממש מוצלחת. היא ללא ספק הדבר הכי חמוד שראיתי בתקופה האחרונה, ובהיעדר תחרות של ממש סרטים חמודים הם דבר נחוץ מאוד. בכלל, אבל עכשיו במיוחד.

"חמוץ אמריקאי" הוא מהסרטים האלה שבהם הפרמיס הוא הכל, והפרמיס הוא כזה: בשנת 1919 מהגר יהודי בשם הרשל גרינבאום נופל לתוך חבית מלפפונים חמוצים במפעל שבו הוא עובד. הוא יוצא ממנה אחרי מאה שנה משומר בשלמותו ומתאחד עם קרוב המשפחה היחיד שנותר לו: הנין שלו, מתכנת מילניאל בשם בן גרינבאום. נראה שמבחינת אולפני סוני הרעיון הזה והעובדה שאת שתי הדמויות מגלם סת' רוגן מספיקים כדי למכור את הסרט. במקרה שלי הם צדקו, הרי הסתקרנתי מספיק כדי לצפות בו מיד כשיצא.

הסרט מתחיל בתקציר חייהם של הרשל ואשתו שרה, מהיכרותם בעיירה פולנית מוכת קוזאקים ועד ההגעה לברוקלין מוכת העוני – סיפור אהבה קלאסי. זהו מעין סרט קצר דובר יידיש, מתוק ומצחיק, שמייצג את חוויית ההגירה בצורה נאמנה ונוגעת ללב למרות ההקצנות לצרכי הומור. גם בהגעה למאה ה-21, "חמוץ אמריקאי" שומר על המומנטום שלו. במפגש בין הרשל לבן, שני אנשים מאוד בודדים ומאוד שונים, מתבהרים הקונפליקטים ביניהם באופן משכנע. הרשל נדהם מהעושר היחסי של בן אבל גם מאוכזב מהאופי החלש שלו ומהפניית הגב למשפחה ולמסורת. בן מזהה בהרשל את ההזדמנות לחיבור האנושי שחסר לו, אבל לא מצליח להתמודד עם הטראומות שהנוכחות שלו מציפה ועם ההשפעה שלו על הסטארט אפ שעליו הוא עובד.

סת' רוגן עושה עבודה מעולה בשני התפקידים ומצליח לגרום להרשל ובן להיראות כמו דמויות שונות. הרשל מגלם בתוכו גם את הצער העמוק וגם את הדווקאיות האגרסיבית של היהודי הגלותי והדמות, מן הסתם, קומית מאוד – יותר בגלל שהוא סבא טרחן מאשר בגלל הסיטואציה הביזארית שהוא נקלע אליה. עם זאת, הרשל הוא גם דמות טרגית של אדם מחוץ לזמן. בן, מצידו, הוא דמות הרבה פחות בלתי נסבלת מהסטנדרט הרוגני והוא יחליק בגרון גם למי שלא מסתדר עם טיפוס הסטלן היללן המוכר שלו. למעשה, בן כל כך מרוכך שהוא כמעט משעמם. מובן שיש כאן ניסיון ליצור דמות נטולת שורשים שצפה לבדה בעולם, אבל בשביל זה צריך קודם כל ליצור דמות. טוב שלא שילבו בסרט עלילה רומנטית בלתי נחוצה עבורו, אבל כן הייתי רוצה לראות משהו שקורה בחייו חוץ מהעבודה בתחום התוכנה (שמוצגת בצורה כל כך לא ריאליסטית), למשל חבר או תחביב. משהו שיגרום לו להרגיש כמו בן אדם שלם יותר.

מערכת היחסים המשונה בין הסב לנין הופכת בשלב מסוים ליריבות והסרט מתמודד עם המצב הזה ברגישות וממשיך ללהטט עם הדרמה וההומור בצורה נפלאה. הוא מצחיק לא מעט, מקסים לרגעים ויהודי ללא הפסקה. אך אז מגיע הרגע – ממש קצת אחרי המחצית – שבו הסרט לוקח פניה אחת לא נכונה והולך לאיבוד לחלוטין. משם והלאה הוא הופך למתסכל, מטופש ופשוט גרוע. התבדחויות חביבות וסמי-סאטיריות על חשבונם של היפסטרים (קצת 2013 אבל בסדר) בחלקו הראשון של הסרט הופכות לקו עלילה מיותר לחלוטין, שלא ברור מה הוא מנסה להגיד על Cancel Culture, אבל זאת לא תוספת מועילה לדיון העמוס גם ככה בנושא. מסיפור אישי ומשפחתי "חמוץ אמריקאי" הופך פתאום לסרט פוליטי לא החלטי שאף אחד לא היה צריך. בשלב זה של הסרט התפתחויות עלילתיות פרועות לא מפסיקות להגיע, כולל כמה שמשרתות את הסיפור אבל מעליבות את ההיגיון. השיא הרגשי דווקא מעניין וכתוב היטב, אבל אחרי השיגועים הקלישאתיים האלה, מרגיש כאילו הסרט לא הרוויח אותו. בהסתכלות על התוכן בלבד דווקא מדובר בסיום מספק לחלוטין ואף מרגש, אבל הוא לא הוציא ממני שום תגובה רגשית בגלל הדרך שהובילה אליו.

ההידרדרות הקטסטרופלית של הסרט בחצי השני שלו ציערה אותי כל כך, כי ממש נהניתי ממנו עד אז. העיצוב והצילום לא מיוחדים במיוחד (לפחות מרגע שהסרט מגיע ל-2019) אבל נעימים לעין, בעוד הפסקול עם השפעות הכלייזמר עשה לי טוב על הלב. נהניתי מהבדיחות, היה לי אכפת מהדמויות וכבר הייתי מוכנה להכריז עליו כאחד הסרטים הכי טובים של 2020, אבל פשוט חטפו ממני את האפשרות הזו. קשה לדעת את מי להאשים בכך ש"חמוץ אמריקאי" מגיש לנו חצי שעה באמת איומה של קולנוע ככה פתאום. זו יכולה כמעט באותה מידה להיות בעיה שורשית בתסריט של סיימון ריץ' או החלטה של הבמאי ברנדון טרוסט להתמקד בדברים הלא נכונים בשלב העריכה.

כך או כך, התוצאה היא סרט שאי אפשר להמליץ עליו בלב שלם, אבל גם אי אפשר להכחיש שיש בו לא מעט טוב. זה לא סרט חובה, אבל אם יש לכם משיכה מיוחדת לייצוגים של יהדות במדיה ואין לכם סלידה מיוחדת מסת' רוגן, ייתכן שהוא שווה צפייה. רק תזכרו שהזהרתי – החצי הראשון של "חמוץ אמריקאי" הוא מלפפונים במלח, אבל החצי השני הוא מלפפונים בחומץ.

אני לא ממעריצי "סרט לגו", אבל בסך הכל אני חושבת שזה סרט בסדר גמור עם רגעים מוצלחים ורעיון טוב בבסיסו. הרעיון הטוב הזה הוא שסרט על דמויות לגו צריך להיות, בעצם, סרט על דמיון ויצירתיות. כאילו, זה די בסיסי, בטח באתר של חברת לגו איפשהו כתוב ש"דמיון ויצירתיות" הם ערכי המותג, אבל לא כל פרסומת באורך מלא מבינה שהיא צריכה להיות על משהו בכלל. קחו לדוגמה את "טרולים" ו"טרולים: מסביב לעולם", שניסו למלמל כל מיני מסרים יפים על שמחה וקבלת השונה ומנהיגות וכאלה, אבל הם בעיקר סיפורי הרפתקאות חמודים (שבמקרה גם מבוססים על צעצועים שהילדים שלכם יכולים ממש עכשיו לרכוש בחנויות המובחרות!). זה לגמרי בסדר, לא כל סרט מבוסס מוצר צריך לעסוק בצורה מובהקת בדברים שהפכו את המוצר הנ"ל למצליח ואהוב, או לפרק ולהרכיב מחדש את הדמות המוכרת שבמרכז הסיפור (היי, "לגו באטמן", שאני לגמרי כן ממעריציו).

"פליימוביל: הסרט", שיצא באוגוסט שעבר לבתי הקולנוע ולאחרונה הגיע לצפייה ביתית, הוא כל מה שפחדנו ש"סרט לגו" יהיה. הוא מה שקורה כשמפיקים סרט אך ורק כי מישהו שילם בשביל זה. אני מניחה שיש אנימטור או שניים שנהנו לעבוד על הסרט הזה, אבל האנשים שהובילו אותו כנראה רצו רק לסיים עם הפרויקט הזה ולעבור לדברים שאשכרה מעניינים אותם. זה סרט חלול כמו… ובכן, דמות פליימוביל. וזה לא שיש לי בעיה עם פליימוביל – העברתי זמן לא מבוטל מהילדות שלי עם קופסת הפליימוביל שדודה שלי הייתה מורידה מעליית הגג בכל פעם שבאנו לבקר אצלה. מצפייה ביוטיוב למדתי שאמריקאים לא עפים על המותג הזה ושרוב הקונים שלו הם אירופאים, אבל זה לא שהמבקרים שקטלו את הסרט לא אהבו אותו כי לבת דודה שלהם לא הייתה קופסת פליימוביל בעליית הגג. הוא פשוט סרט מאוד מאוד גרוע.

הסרט מספר על אחות ואח שנשאבים ל"עולם הפליימוביל הקסום" וצריכים למצוא את דרכם זו אל זה ואז בחזרה הביתה. סיפור הפנטזיה הפשוט הזה מסופר בצורה מאוד מוזרה ומסורבלת שלא לצורך, עם מלא דמויות שלא מוסיפות כלום לעלילה ובדיחות צולעות. אין פואנטה, אין רעיונות ובכללי אין ממש שום דבר. בהינתן כל הפרטים האלה ובתוספת העובדה שזה היה פלופ פסיכי, אני די משוכנעת שקוראי האתר לא ימהרו להשלים את הכלום בפיתה הזה, ולכן אין צורך אמיתי בביקורת רגילה ונטולת ספוילרים. סקירת כשלים ושאר יציאות מוזרות ברוח "דורה והעיר האבודה" או "חמישים גוונים של שחרור", לעומת זאת, זה תמיד נחמד! ונעשה את זה ממוספר, כי זה יותר נוח לקרוא וגם לכתוב, וכי זה מה שהאינטרנט אוהב להבנתי. מכאן והלאה – ****כל הספויילרים****.

1. סיפורנו מתחיל בעולם האמיתי, כלומר, המצולם. הסרט נוצר בצרפת ובהתאם האמריקאים שלו נראים כמו איך שאירופאים מדמיינים אמריקאים – קצת סתומים, אובר דרמטיים וחושבים בלי הרף על הרגע שבו ידרכו על אדמת אירופה כדי להרוס שם הכל. מרלה, הגיבורה שלנו, היא בוגרת תיכון צעירה ופעורה שחולמת לטייל בעולם. אפילו יש לה דרכון! עכשיו היא רק צריכה שההורים ירשו לה לדחות את הלימודים בקולג' בשנה כדי שתוכל לעשות את הטיול הגדול שלה ל… העולם כולו, אם לסמוך על מילות השיר שפורץ מתוכה בספונטניות.

2. אוי שיט, זה מחזמר.

3. את מרלה משחקת אניה טיילור ג'וי. כן, הנערה המקריפה מכל סרטי האימה האלה.

4. מרלה ואחיה צ'ארלי מסיימים לשיר על כל ההרפתקאות המדהימות שמרלה תצא אליהן אם אמא ואבא ירשו לה ואז הם הולכים לשחק פליימוביל, כמובן. אך לפתע נשמע צלצול בדלת. אלה שני שוטרים, מוארים היטב בצ'קלקה הכי עוצמתית אי פעם. נחשו מה קרה?

5. כן! אנחנו בריפ אוף של לילו וסטיץ'! ההורים מתו ועכשיו מרלה צריכה לטפל בצ'ארלי! אין מצבבבב שהסרט יודע איך להתמודד עם הסיטואציה הזאת!

6. כעבור ארבע שנים מרלה מטפלת בצ'ארלי, כעת בן 10, בכוחות עצמה. אנחנו לא יודעים איך ולמה, אבל הם עדיין גרים בבית המשפחתי הגדול, מרלה לובשת בגדים של מבוגרים וכבר אין לה פסים סגולים בשיער. מסתמן שכל החלומות שלה מתו.

7. למקרה שלא הבנתם שהחלומות שלה מתו, צ'ארלי כאן כדי להבהיר שמרלה לא כיפית כמו שהיא הייתה לפני שהיא הפכה להיות תחליף ההורה שלו. נו שיט, צ'ארלוק.

8. צ'ארלי כל כך כועס שמרלה לא מרשה לו לעשות איזה משהו כיפי של ילדים שהוא בורח מהבית. בדרכו לחבר הוא מגלה שיש באזור תערוכת פליימוביל ומתגנב פנימה, ובעקבותיו מתגנבת פנימה גם מרלה שאיכנה לו את הטלפון. צ'ארלי מחליט משום מה שזה הגורל שלהם (!!!) להיות בתערוכה הזאת. טיעוניו המוצקים כדלקמן: התערוכה מסודרת כמו שהם היו מסדרים את הפליימוביל שלהם פעם. יש במה ריקה שצ'ארלי חושב שתתאים לדמות הוויקינג שלו, אותה הוא עוד סוחב איתו לכל מקום.

9. מרלה דופקת משפט דכאוני כלשהו על זה שהחיים חרא והכל גרוע. צ'ארלי נוזף בה על כך שהעזה להתבגר בעקבות הדברים הקשים שקרו לה ומוסיף "זה כאילו שיחד עם אמא ואבא שמתו, גם את…". מרלה נלחצת וזועקת "אל תגיד את זה!". צ'ארלי מתעקש ומשלים: "גם את מתת". זה באמת המשפט הכי מוצלח שיכולתם לתת לילד בן 10 להוציא מהפה?

10. צ'ארלי מפעיל איכשהו את תערוכת הפליימוביל הקסומה ושואב את עצמו ואת אחותו לעולם הפלסטיק המרגש ומלא ההזדמנויות! זהו עולם שבו הופכים לדמות פלסטיק נטולת מפרקים (מרלה מסתבכת עם זה לכמה דקות שמרגישות כמו נצח) אבל עדיין צריכים לאכול ומתעלפים אחרי שנפגעים וכאלה.

11. בעולם הפליימוביל צ'ארלי הופך לדמות הוויקינג שלו, אבל מרלה היא עדיין מרלה, עם אותם בגדים והכל. וזה לא שלמרלה לא הייתה דמות – היא הייתה משחקת אבירה אמיצה, אבל עכשיו היא נטולת שמחת חיים ולכן לא מגיע לה להיות אבירה. באמת, מרלה, היית צריכה לחשוב על זה קודם.

12. האחים נחתו בממלכת הוויקינגים. קרב אפי כלשהו מתרחש ובו צ'ארלי מגלה שהוא בעצם הוויקינג הכי חזק. כי ככה. יש גם שיר שבו מרלה הלא מגניבה נוזפת בוויקינגים האחרים כי "כבר מאוחר ויש מחר בית ספר" וצריך ללכת למקום הקסום שיחזיר את כולם לחיים הרגילים תכף ומיד. וואו, כיף, קטע מחזמר על ויקינגים כועסים שרבים עם אחותך, איך לא חשבו על זה קודם?

13. לא אוהבים ויקינגים? יופי, כי עכשיו יש פיראטים, והם כאן כדי לחטוף את "הוויקינג הכי חזק". החטיפה הולכת ככה – הוויקינגים מריעים לצ'ארלי החזק והמדהים, משגרים אותו בקטפולטה והוא נוחת ישר לידיים של הרעים שדוחפים אותו למשאית ויאללה בלאגן. רגע, מה? למה זה מה שקרה עכשיו בעצם?

14. מרלה הנחושה להציל את אחיה רצה לכביש שמפריד בין ממלכות הפליימוביל, שהוא כביש עירוני רגיל עם מכוניות מכל מיני סוגים. אחרי שהיא נגררת על הכביש במגוון דרכים היא מצליחה לפרוץ לפוּד טראק, בו נוהג דאל (הקומיקאי ג'ים גאפיגן?!), דמות פליימוביל שנראית כמו וויל פורטה. דאל הוא דמות סתמית מאוד של סטלן גנרי, כנראה מקליפורניה, שלובש כפכפים וחולצת הוואי. הוא לוזר מעפן שמתפרנס ממכירת קש סגול עם נצנצים לסוסים, אבל כל הלקוחות שלו ממש כועסים עליו. הכיף לא נגמר!

15. הייתי מנסה להסביר מה קורה אחרי זה ואיך מרלה מגיעה מהמשאית לעיר בסגנון המערב הפרוע, אבל וואלק, עברו כולה יומיים מאז שראיתי את הסרט ואני כבר לא ממש זוכרת. עד כדי כך העלילה בסרט הזה שרירותית. אז, אממ, יש עיירה בסגנון המערב הפרוע, שבה מרלה כמעט נהרגת בניסיון למצוא משלחת חיפוש שתעזור לה למצוא את אחיה. על הדרך אנחנו גם מגלים שהקש הסגול מעצבן את כל הלקוחות כי הוא הופך סוסים לפגסוסים טובי מזג ולא מאוד שימושיים. חבר'ה, זה סוס מעופף. זה די מגניב. וגם שימושי. יאדה יאדה יאדה הם בורחים בעזרת סוסים מעופפים ומרלה משכנעת את דאל לעזור לה למצוא את אח שלה תמורת מטבעות זהב שהיא גנבה מהוויקינגים.

16. צ'ארלי מובל לכלוב בקוליסאום (בטח, למה לא) שבו מוחזקים כל מיני סוגים של דמויות פליימוביל – פיראט, אמזונה, אדם קדמון, חייזרית עם מסכת בובה פט וכו'. כל דמות היא החזקה ביותר מסוגה ומי שלכד אותם הוא הקיסר מקסימוס, נבל גיי נשי ברוח דיסני של הניינטיז רק… כזה… ממש לא מעניין? זה מפתיע מישהו? אניווי, הוא מאופר ונמרח על פסלי שיש ושר שיר איום ונורא על התוכנית המרושעת שלו, שהיא קרב גלדיאטורים עם מפלצת ענקית. זאת תוכנית די פשוטה בעצם, לא צריך שיר שלם בשביל להסביר אותה. את הקיסר מדבב אדם למברט, שהוא מדהים, אבל אי אפשר להבין את זה מהסרט ואם הייתי הוא הייתי מפטרת את הסוכן שנתן לו לעשות את החרא הזה.

17. ובחזרה לחלק האפילו פחות מעניין של העלילה – דאל מגייס עזרה חיצונית לאיתור האח האבוד. כאן נכנסת לתמונה הדמות הכי מעצבנת בסרט – פארודיית

18. ג'יימס בונד בדיבובו של דניאל רדקליף. הנוכחות שלו בסרט מיותרת לחלוטין. הוא לא מצחיק, לא מגניב, לא מקדם את העלילה וכל פעם שאומרים את השם שלו יש ג'ינגל די מרגיז שחוזר על השם שלו. הדמות הזאת הופיעה בכל הפרסומות לסרט בישראל, למיטב ידיעתי. למה?
ג'יימס בונד בשקל מציע שהם יגנבו איזו טכנולוגיה מתוחכמת ממעבדה כלשהי. זאת התוכנית: מרלה מתחזה למדענית ונכנסת למעבדה; המדענית האמיתית – שהיא כמובן רוסיה גברית משופמת ומרושעת – אמורה לאכול ברקפסט בוריטו ולהירדם, אבל דאל כזה אפס שהוא לא מצליח לשים חומר הרדמה בבוריטו. אני מתחילה לחשוב שהסרט הזה הוא פשוט סאטירה על אמריקאים סתומים והאובססיה שלהם למילות באזז כמו "ברקפסט בוריטו" ובגלל שאנחנו לא צרפתים הכל עבר לנו מעל הראש.

19. יש רצף לא ברור של סצנות אקשן סביב המעבדה והארגון הסודי שמפעיל אותה וגם אם יכוונו לי אקדח לראש אני לא אוכל להסביר למה כל זה קרה. הם גנבו קרן קרח וברחו איתה מהמעבדה חזרה לפוּד טראק ואז דניאל רדקליף הלך ואז גם אותו תפסו בשביל קרב הגלדיאטורים ומאז אנחנו לא שומעים יותר על הארגון והמעבדה וכל המסביב. אז בינתיים היו לנו – ויקינגים, עיירת מערב פרוע, רוסים מרושעים במעבדה סודית. משהו כאן לא שייך.

20. צ'ארלי ושאר הדמויות הגנריות בורחות מהצינוק. יופי להם! אה רגע, תפסו אותם שוב. אה, עוד פיתול עלילה מיותר שלא קידם אותנו בכלום. אה, וצ'ארלי עושה את הריקוד הזה מפורטנייט שילדים אוהבים לעשות. הם עדיין אוהבים לעשות את זה? יש מצב שכבר לא.

21. דאל עוד לא התאושש מהחוויה של הכנת בוריטו ועכשיו הוא מבין שבעצם הוא רוצה להיות שף. הייתם חושבים שלנסוע לכל מקום בפוּד טראק יקפיץ לו את הרעיון לראש אבל מסתבר שלא. אה, כן, עוד תזכורת שדמויות פליימוביל אוכלות.

22. אז… אממ… עכשיו אנחנו הולכים לעיר עתידנית עם ניאון ומפלצות וכאלה. אנחנו הולכים לשם כי יש להם איזו טכנולוגיה שאמורה לעזור במסע. לא בשביל זה הלכנו למעבדה?! בעיר העתידנית יש מפלצת שלא נראית בכלל כמו פליימוביל ומעוצבת אחרת מכל הדמויות בסרט. הם לא משיגים את המה שזה לא יהיה שהם רצו כי למרלה בעצם אין מספיק מטבעות כדי לשלם את החוב של דאל אז המפלצת מגרשת אותם ל"מקום נורא" דרך פורטל. מצטרף אליהם הרובוט של המפלצת, שהוא R2D2 שמישהו צבע בצבעים עליזים. אוקיי?

23. באופן נוח מאוד, הם מגורשים ליער מכושף שבו יש פיה שמגשימה משאלות. אבל רגע, בואו נתעכב קודם על הסצנה ה"קשה" שבה דאל מבין שמרלה חירטטה אותו ובעצם אין לה ממש המון מטבעות אלא רק קצת מטבעות. דאל צועק עליה ורומז שהקטע שלה זה להרוס לאנשים את החיים. וואי סרט מה יש לך נגד הבחורה המסכנה הזאת שאיבדה את ההורים שלה ונאלצה להתבגר ממש מהר כדי שאח שלה לא ייזרק באיזה בית אומנה או משהו?

24. עוד ניסיון בריחה כושל של החטופים. זה מענייןןןןן נכון ילדיםםםםםםם????

25. בקיצור, יש פיה שמגשימה משאלות ושרה בקול של מייגן טריינור, שהיא מספיק מפורסמת כדי שישימו אותה על פוסטר אבל לא מספיק בשביל להרשות לעצמה לסרב להצעות עבודה. בגדול הפיה היא דאוס אקס מכינה קסום. היא כבר סגרה פינה לדאל, עכשיו היא פה כדי להזכיר למרלה (בשיר, ברור שבשיר) שפעם היו לה חלומות לטוס לחו"ל וכאלה ושגם עכשיו היא יכולה להיות מאושרת ולחיות חיים מעניינים. היא רק צריכה להאמין בעצמה! איזו טמבלית, איך היא לא חשבה לבד להפסיק להיות עצובה? אה, זה כי לא הייתה לה שמלת נסיכות. אבל עכשיו יש לה! אם תהיתם מה הקש ששיקם את גב הגמל, התשובה היא – דרכון. הפיה מראה למרלה את הדרכון שלה, עכשיו עם תמונה של דמות הפליימוביל במקום צילום. קול. הגיוני.

26. הפיה לקחה את מרלה לעיר האגדות לאיזה דקה וחצי כדי שיהיה אפשר לדחוף ערכת משחק, הפעם לדמוגרפיה של ילדות קטנות. עכשיו היא שולחת אותה לדרכה בשטיח מעופף. הרובוט עוד איתה. הלבישו אותו בבגדים מצחיקים.

27. הרובוט החליף לבגדים מצחיקים אחרים (יווניים הפעם) והוא עוזר למרלה לחדור לקוליסאום. גם מרלה מחליפה בגדים ועכשיו היא אבירה. צ'ארלי ומרלה נלחמים ביחד נגד הטי רקס לעיני ההמונים ואז דאל מגיע בפוּד טראק שלו והם הופכים את הטי רקס למעופף עם הקש הסגול הקסום.

28. מה בינתיים עושים כל הלוחמים העוצמתיים וג'יימס בונד? כלום. הם עומדים ועושים פוזות דרמטיות. זהו. הקיסר נמצא בתוך בכלוב, שזה עונש קשה, מסתבר. עכשיו כולם סתם עומדים שמחים איזה זמן, ואז קונים אוכל בפוּד טראק. כמה עצל סרט אחד יכול להיות? The Limit does not exist.

29. בסך הכל הסרט ממש נראה כמו סיפור שילדים המציאו תוך כדי משחק ("ואז הפיה הגיעה ופתרה הכל!!!" "יואו דנה חלאס כבר אמרתי לך שאין פיות במערב הפרוע!!!!") אז רק הולם שהסרט יסתיים בזה שמרלה וצ'ארלי חוזרים לעולם האמיתי ומגלים שבעצםםם כל הסיפור נמשך רק חמש דקות! אבל רגע, יש לנו הוכחה שהכל היה אמיתי, כי עכשיו יש בדרכון של מרלה חותמות מכל הממלכות שהיא ביקרה בהן! את רואה מרלה, לא צריך לראות את העולם, אפשר פשוט לקנות ערכות של פליימוביל! זה בדיוק אותו הדבר!

30. מרלה וצ'ארלי משלימים פערים בדרכם הביתה כי בעצם בסרט שהיה אמור לעסוק ביחסים ביניהם הם בילו באותו המרחב בערך רבע שעה. החיים שוב מעניינים ומגניבים כי פליימוביל. צרות היום יום כבר לא קיימות. סוף טוב, הכל טוב.

31. אה, והשומר בתערוכה משחרר מהכלוב את הקיסר וצליל מאיים נשמע. חחחחחחחחחחחחחחח מישהו חשב שיהיה לסרט הזה המשך.

"גובה המיסים" נפתח עם קרדיטים בפונט מכוער על רקע של קיר אפור ומכוער. לאחר מכן, הסרט עובר לתמונה של המשפחה של גיבור הסרט, כשמולה מרחפות המילים "אהבה, כבוד, נאמנות, משפחה". גם זה, כמובן, בפונט מכוער, והתוצאה היא הגרסה הגרועה ביותר של התמונות שמופיעות לכם במודעות בפייסבוק שגורמות לכם לתהות מי לעזאזל קונה את השטויות האלה. אם הצלחתם לשרוד את הדקה וחצי הראשונות האלו, ברכותיי, מכאן זה רק ילך וידרדר. דייויד אייר – שבשנים האחרונות בירך אותנו עם סרטים כמו "יחידת המתאבדים" ו"בהיר" – מנסה לחזור למקורות שלו עם סרט פשע יותר ריאליסטי על גנגסטר שמנסה לשמור על עצמו ועל משפחתו אחרי שהוא מסתבך עם בחור חדש בשכונה.

אותו גיבור שהזכרתי, אגב, הוא לא שיה לה-באף. אני יודע, ברוב המקרים שיה לה-באף אינו הגיבור בסרטים ואין צורך להדגיש את זה בכל פעם, אבל הפעם נראה לי שזה שראוי לציון, כי ממבט על הטריילרים, נוצר רושם ששיה ידידנו הוא הגיבור הראשי. אפשר להבין למה רוצים שתחשבו ככה – לה-באף הוא השם המוכר ביותר בקאסט. אבל מה לעשות שכאן הוא על תקן הסיידקיק של הגיבור, והתפקיד שלו הוא להיות גנגסטר קשוח ומאיים שמכונה "קריפר".

עכשיו, תראו, הסיספונד שלי גמיש למדי, אני מוכן לקבל את שיה לה-באף בתור חייל או טינאייג'ר במעצר בית או מישהו שצריך לחפור הרבה בורות. אבל אפילו לי קשה לקחת ברצינות את שאיה "לא, לא, לא" לה-באף בתור מישהו מאיים. הפעם היחידה שפחדתי משיה לה-באף הייתה כשרוב קנטור שר עליו. ואכן, הדמות של לה-באף יותר נובחת ופחות נושכת. הוא כמו הפצצות האלו בסרטים מצויירים שהפתיל שלהן נגמר אבל לא קורה שום דבר.

לה-באף צבר מוניטין כאחד מהשחקנים האלה שמתחייבים מעל ומעבר בשביל תפקידים: כששיחק חייל ב"זעם" – סרט מלחמה שגם אותו ביים דייויד אייר – הוא חתך לעצמו את הפנים כדי להשאיר צלקת, עקר לעצמו שן, לא התקלח במשך חודשים ועוד דברים תמוהים. הפעם הוא עשה קעקוע אמיתי וענקי על החזה בשביל הסרט, בהחלט השקעה לא שגרתית. יש רק עניין אחד קטנטן שהופך את זה לתמוה אפילו יותר: החזה שלו מעולם לא חשוף במהלך הסרט, אלא אם אתם מחשיבים כמה שניות מטושטשות שבהן בקושי רואים משהו. כל מה שיצא לו מזה זה שעכשיו כשהוא יוריד את החולצה בים כל הילדים יתהו למה הוא קעקע על עצמו שם של דמות ב"מיינקראפט".

אולי כדאי להגיד גם כמה מילים על מי שהוא כן הגיבור של הסרט: דייויד, המגולם על-ידי שחקן אלמוני למדי בשם בובי סוטו, שמרגיש כאילו ליהקו אותו רק כי מייקל פניה היה עסוק. כמו שהפתיחה ניסתה להעביר בגסות, הסרט רוצה שנאמין שדייויד דוגל בערכים של משפחה ואהבה, אבל אם זה המצב, זה מעלה שאלות כמו "למה הוא הכניס את אשתו לעסקי הפשע המאוד מסוכנים שלו?", או "למה הוא אומר למישהו שלא משלם לו מספיק 'אם חסר לך כסף, מצידי תשדוד את אמא שלך או תסרסר באחותך'?" – משהו אומר לי שהבחור הזה לא יהיה נער הפוסטר של משפחתיות. אולי כדאי שילמד קצת מוין דיזל.

"גובה המיסים" הוא סרט כל-כך סתמי ומשעמם שכנראה תשכחו אותו תוך כדי צופים בו. השליש הראשון של הסרט, שמורכב בעיקר משיחות וקריינות, מוקדש להצגת העולם של הדמויות וההיררכיה שלו. חצי שעה פנימה נכנס גורם שמערער על אותה היררכיה, מה שמוביל לעוד מערכה של ברברת. בשליש האחרון שלו הסרט לוקח תפנית יותר מעשית, אבל גם זה נעשה בצורה העצלנית והמשעממת של מה שבא לפני כן. אני חושב שכבר היה יותר מעניין לראות סרט על גובה מיסים אמיתי.

משהו לא טוב עובר על דייויד אייר בשנים האחרונות. כאמור, אחרי "סוף המשמרת" – סרט שמאוד אהבתי – הוא עשה את "חבלה" הביזארי והמקושקש, את "יחידת המתאבדים" הרציני להפליא וערוך להחריד ואז את "בהיר" שהיה פשוט רע. אבל אני הולך להגיד מה שהצעירים מכנים "דעה לא פופולרית", ותשארו איתי רגע: "גובה המיסים" הוא הסרט הגרוע ביותר של אייר פוסט-"סוף המשמרת". הסרטים הנ"ל גרועים, כן, אבל הם יצרו תגובות רגשיות אצל אנשים, לכאן או לכאן. היה שיח על הסרטים האלה, בין אם בצורה של סרטון שלם על עריכה מזעזעת או שיר פארודי. אני לא יכול לראות אף אחד מקדיש אפילו עשירית מההשקעה הזאת כדי להגיד משהו על "גובה המיסים". אולי רק מבקרי סרטים שמשום מה יחליטו לכתוב עליו יותר מ-700 מילים (היי!).

נראה שאייר ניסה לעשות סרט שהוא מין תמונת מראה של "סוף המשמרת", שמציגה את הצד השני של החוק. זה היה יכול להיות מעניין, אבל דייויד אייר הוא לא דייויד סיימון, והוא לא מצליח להחיות את עולם הפשע בצורה מרתקת, סוחפת ורב מימדית. גם הבחירה להתמקד בדיאלוגים הייתה יכולה להעלות את הסרט רמה, רק שאייר הוא גם לא סורקין, בלשון המעטה, והשיחות בין הדמויות לא מאוד מעניינות או מעשירות. תוסיפו לזה את חוסר הכימיה בין שני הגברברים הראשיים ואת בחירות העריכה ה…מעניינות שהסרט עושה פה ושם (לא ברמה של "יחידת המתאבדים", אבל "לא ברמה של יחידת המתאבדים" זה סטנדרט ממש נמוך) ויצא לנו עוד כישלון לאוסף של דייויד אייר. אחרי שנכשל עם סרטים בתקציבים גדולים ונכשל עם חזרה למקורות שלו, אולי הגיע הזמן לסוף המשמרת של דייויד אייר.

קשה לדמיין אי פעם את נולאן כבמאי "קטן". מדובר בבחור שבסרט הפריצה שלו לקח שני שחקנים משובר הקופות של השנה שעברה ובעזרת סיפור לא ליניארי הפך לכולם את הראש (במאי הסרטים הצעיר הזה עשה טריק פשוט אחד. כל העורכים ההוליוודים הגדולים שונאים אותו!) וגרם לכולם לחכות בציפייה דרוכה לסרט הבא שלו (טוב, לאחד אחרי הבא. לאף אחד לא אכפת מ"אינסומניה"). במאי שמתחיל ככה לעולם לא יכול להיות "קטן". הוא יכול מקסימום להיות בגודל בינוני.

אבל ככל שמרבים לדבר ב"ממנטו", גדולתו ותרומתו לקולנוע נשכח איפשהו בדרך שזה ממש לא הסרט הראשון שלו, ושדווקא יש לו סרט כזה, שבאמת היה קטן. קטנטן אפילו – סרט בשחור לבן, על תקציב של ששת אלפים דולר, בלי אף שחקן שאתם מכירים (רבים מהם המשיכו לתפקידי "מצמצת-פספסת" בסרטים האחרים של נולאן, אבל נעצרו בערך שם. היחיד שהייתה לו קריירה לפני הסרט הוא דוד של נולאן וגם זה היה אי אז בשנות השמונים, והיחידה שעדיין משחקת היום בתפקידי משנה כאלה ואחרים היא לוסי ראסל). כשצופים בסרט קשה להאמין שמדובר באותו במאי שטורח לעשות את הסרטים שלו כמה שיותר גדולים ורועשים. רק שבעצם דווקא כן אפשר.

"מעקבים" עוקב אחרי "בחור צעיר" (שנשאר חסר שם), שמספר לשוטר כיצד התחיל לעקוב אחרי אנשים – אתם יודעים, סתם תחביב לא מזיק – אך יום אחד העניינים הסתבכו והוא מצא את עצמו נפגש עם קוב, אחד האנשים שעקב אחריהם, שמתברר שמרוויח את לחמו בפריצה לאנשים לבתים. הסרט מסופר בצורה לא ליניארית, והוא לא מחביא את זה: סצנות של הבחור הצעיר אחרי שמישהו ריסק לו את הפנים משתלבות עם סצנות שלו נפגש עם קוב לראשונה, משולבות עם סצנות שרק בדיעבד אפשר להבין איפה הן יושבות בכל הסיפור הזה.

מקריאת התקציר, שתי נורות אדומות צריכות להדלק בראשו של כל חובב נולאן: ההשראה לעריכה שתעשה את "ממנטו" למה שהוא והשם "קוב" – לא בדיוק שם גנרי לדמות ושם שהוא ימחזר אחר כך לדמותו של ליאונרדו דיקפריו ב"התחלה". ואכן, "מעקבים" עובד היום בשני מובנים: מובן ה"איך הוא כסרט" ומובן ה"איך הוא כסרט שדרכו ניתן להבין את הפילמוגרפיה של נולאן".

השאלה באיזה מהמובנים להתעסק היא כמובן בחירה בין צופה קולנוע לחופר קולנוע. בעבר הייתי אומר שראוי להתמקד בשאלה הראשונה, אבל כמה אנשים באמת ילכו לראות את "מעקבים" בלי להתעניין בשנייה? זה לא איזה סרט שמשודר ברוטינה בערוצי הטלוויזיה שאפשר ליפול עליו – זה סרט שצריך לחפש ולמצוא, ואם חיפשת ומצאת אותו, כנראה שזה בגלל שנולאן ביים אותו.

בכל זאת, כסרט בפני עצמו – "מעקבים" הוא סרט מגניב. הכל בו מאוד קטן, אינדי, עשה זאת בעצמך כזה, אז קשה לדבר על הופעות גדולות או בימוי סוחף או פסקול משובח. במקום זה, נשאר לנו הביצוע לרעיון הבסיסי: סרט אפל, פילם נוארי, על שני פושעים שהולכים ומסתבכים. סרט שמשאיר טעם מר בפה (ובכוונה), בצורה שלא ידענו שנולאן מסוגל לה – כזה שגורם לך לתהות מה היה קורה אם הוא לא היה לוקח פנייה ברחוב ממנטו פינת באטמן, אולי הוא היה יוצר שדומה בהרבה לאחים כהן. וסרטי האחים כהן, על פושעים קטנים שמסתבכים מעל הצוואר שלהם – הם מגניבים.

אבל יותר משהסרט "מגניב", הוא מרתק כמעיין הנביעה ממנה אפשר לראות את היצירה המאוחרת של נולאן. כי הרבה מאוד סימני היכר מהסרטים המאוחרים שלו נמצאים פה. הראשון שבהם הוא כמובן העיסוק באומנות דרך פשיעה: כמו ש"התחלה" היה (גם) משל ליצירת סרטים, הרי שגם "מעקבים" מדמה די בבירור את פעילות הפריצה (והמעקב) למשהו שהוא יותר מפריצה: האפשרות להכיר חיים של אנשים רק מלהביט במדף,  הדרכים הכי טובות לשבש להם את השגרה על ידי הזזת דברים פשוטים ממקום אחד לאחר, הדרך הכי טובה ומהירה לצאת בלי לסכן את עצמך – הופכות (או לכל הפחות מדמות) את מה שקורה על המסך מפשע קטן לאומנות ואמנות, יצירה שעוקבת אחרי חוקים, אך גם שוברת אותם במידת הצורך או בשביל המוטיבציה הנכונה.

שאר הדברים הם בעיקר ברמת המוטיבים שמעסיקים את נולאן או ה"אפיקומנים" שניתן לקשר בהמשך: מאבק בין שתי דמויות מאותו תחום שהולך ומקצין (ובין מנטור לתלמיד), טוויסטים, ערוץ קריינות לפתיחת וסגירת הסרט, עריכה לא ליניארית, סטיקר של באטמן, השם "קוב" – בשלב כלשהו הסרט כמעט ומפסיק לתפקד כסרט בפני עצמו ומתחיל לתפקד כ-"קח קמצוץ ממנטו, שפוך כפית יוקרה, קח כפית טרילוגית האביר האפל ושפוך לקערה של התחלה". אולי אם זה היה של במאים אחרים, כאלה שלא (כמעט) כל סרט שלהם הופך למתמודד לתואר "הסרט הכי טוב של השנה" בעיני הקהל הרחב, זה היה פחות מרתק. אבל כשמדובר בקול שלמדנו להכיר לאורך השנים, זה מרתק רק בגלל ההיבט של מי הבמאי של הסרט.

לא משנה איך הגעתם אליה, השורה התחתונה היא ש"מעקבים" הוא סרט מומלץ (עם כתוביות. אחרת יהיה לכם קשה מאוד להבין מה נאמר). הוא קצרצר (כ-70 דקות), מגניב, מרתק ויש בו את שלל היתרונות של סרטי נולאן (טוויסטים, רעיונות, ביצוע) ורק מעט מהחסרונות שלהם (הפומפוזיות ותחושת ה"כל פעולה היא להציל את העולם" נעדרת מכאן. סצנות האקשן המפוספסות דווקא באות לביקור). אילו זאת הייתה ביקורת בזמן אמת מפסטיבל ירושלים 1999 שם הוקרן הסרט, הייתי חותם ודאי את הביקורת עם איזה "וכמו שמו של הסרט, בהחלט כדאי שנעקוב אחרי הקריירה של הבמאי". אבל בזכות חוכמת הבדיעבד, אין לי צורך בזה. הדבר היחיד שיש לי לעקוב אחריו הוא לראות מתי כבר בתי הקולנוע יפתחו ונוכל לראות את סרטו החדש.

"שיר אשיר בגשם" הוא יצירת מופת קולנועית ואחד הסרטים האהובים עליי בעולם. הוא מלא בקסם, הומור והחומר שבגללו רואים קולנוע מלכתחילה. כמו הקלאסיקות הכי טובות – כשאתה צופה בו אתה לא מרגיש שאתה עושה שיעורי בית – אתה פשוט עסוק בלהנות מהבדיחות, השירים, הקסם. 

מחזות זמר שהם "קלאסיקות" כמו "סיפור הפרברים", או "צלילי המוזיקה", או "אוליבר", או דומיהם הם תמיד אפוסים גדולים של איזה שעתיים ומשהו על כוחה של אהבה או משהו, עם רגעים של הומור (בכל זאת, שעתיים וחצי), אבל בלי ציניות ועם הרבה סנטימנטליות. כאילו בשביל לתקוע להם אצבע בעין, "שיר אשיר בגשם" הוא לא זה ולא זה ולא זה – הוא סאטירה עוקצנית קצרה (שעה וארבעים) שאמנם אינה מעל רגעים סנטימנטליים, אך לב הסרט הוא של ציניקן שבא לעקוץ את כל התהילה ההוליוודית. 

הסרט מספר על דון לוקווד (ג'ין קלי), כוכב ראינוע שתקוע ב"זוגיות אולפנים" עם לינה למונט (ג'ין הייגן) אותה הוא לא סובל. הסרט מתחיל בדון מספר על איך הגיע להיות כוכב: סיפור מלא שקרים, חצאי-אמיתות וכזבים, כאשר בזמן שהוא מספר את אותם הבלים, הקהל רואה מה קרה באמת. העניינים מסתבכים עבור דון כשהוא פוגש את קתי (דבי ריינולדס), שחקנית מתחילה שנוכחותה מעצבנת את החצי הקולנועי השני שלו, בייחוד כי דון מתאהב בקתי, ומסתבכים עוד יותר כאשר הראינוע הופך לקולנוע והאולפנים בהם הוא נמצא מתקשים להצליח להפיק סרט מדבר מוצלח. גם כי לשנות את כל המדיום ברגע אחד זה קשה, אבל בייחוד כי קולה של לינה למונט הוא, איך נגיד, יותר טוב בראינוע. מסוג הצלילים שאמנת ז'נבה הכריזה עליו כפשעי מלחמה. צליל שלא בלתי דומה לציפורניים על לוח. בקיצור, קולה היה כמו קולו של אברהם לינקולן: גבוה ועם "נטייה תכופה להפוך לצליל צורמני ולא נעים". 

בין לבין רגעי העלילה, יש שלל סצנות שלא קשורות לכלום, אפילו לא לטון הכללי של הסרט, ונראה שבכלליות לא תמיד ברור מה מתרחש בסיפור הזה ולמה. זה לא רושם מוטעה: "שיר אשיר בגשם" הוא אחד מסיפורי ההפקה המוזרים האלה, שבו ראש אולפנים אומר משהו כמו "היי, יש לנו מלא שירים ישנים שאף אחד לא זוכר, בואו נשלב אותם יחד ונעשה מזה סרט" ואז יוצא ומשאיר חבורת תסריטאים לשבור את הראש מה מקשר בין שירים כמו "שיר אשיר בגשם", "מוכן כמו כינור", "בוקר טוב" ולבדוק האם באמת החוזה שלהם מאפשר מהאולפנים לדרוש מהם דבר כזה (מסתבר שכן!). 

וכך, אחרי שכמעט ויתרו על הרעיון והתחילו להשתעשע עם רעיון ראשוני חדש של כוכב קולנוע שעושה קאמבק כקאובוי מזמר (תת ז'אנר קולנועי שנזנח לחלוטין פרט לקאמבקון קצר בסרט האחרון של האחים כהן), הסרט התגלגל לעברו של ג'ין קלי (שנה אחרי כיכוב בזוכה האוסקר "אמריקאי בפריז"). העלילה שונתה קצת כדי להתאים אותה למישהו שאינו קאובוי ומפה לשם נוצרה יצירת מופת קולנועית.

עכשיו, "יצירת מופת" לא אומר שמדובר בסרט מושלם, בטח לא מושלם באופן קר. יש באמצע הסרט סצנה מוגזמת בכל צורה של ריקוד בלט ששונה לחלוטין מטון הסרט עד כה ונראה שהכניסו אותה בעיקר כי אפשר. איכשהו במקרה הזה, הפגמים רק מבליטים את עובדת היותו של הסרט יצירת מופת. יש בסרט הזה מידה נכונה של טירוף, של אומץ, של ביזאריות והמוזרויות שלו הן לא משהו שצריך לסלוח לו עליהן – הוא נפלא בגללן. 

אחת מהמוזרויות של הסרט היא העובדה שהוא תמיד משאיר בצד את הקלף הכי חזק שלו – קוסמו (דונלד או'קונור), דמות שהיא משנית לעלילה כמו שהיא מהותית לה. קוסמו הוא חברו של דון לוקווד עם גישה צינית, הומוריסטית ומלאת המצאות לגבי החיים שהמוטו שלו הוא "גרום להם לצחוק" – דבר שהוא עושה לאורך הסרט שוב ושוב ושוב, בייחוד בסצנה בה הוא מדגים את המוטו הנ"ל.  בסרט "מושלם" יותר, קוסמו היה מקבל עוד איזה שניים-שלושה שירים, שמונים פאנצ'ים ודוחק את כולם לצד. אבל הסרט מתמקד במקום זה בסיפור האהבה שמתחיל מעניין אבל הופך מהר מאוד לדי גנרי של קתי ודון. 

גם את האס השני שלו הסרט כמעט מבזבז – ג'ין הייגן כלינה למונט היא שילוב מופתי של נבל, דמות קומית ודמות טרגית. היא הייתה מספיק מוצלחת כדי לתת לסרט את אחת המועמדויות היחידות שלו לאוסקר (השנייה הייתה על המוזיקה), מועמדות אותה הפסידה לגלוריה גרהם בסאטירה עוקצנית אחרת על הוליווד, "הרוע והיופי" (The Bad and the Beautiful). 

למזלו, את שני האסים האחרים שלו הוא לא מבזבז – ג'ין קלי נותן את אחת מהופעות ה"גיבור הראשי הצנון המאוהב" הכי טובות שהיו בסרט כלשהו – מלא כריזמה, בעיקר מגיב למוזרות שסביבו, רוקד כמו שד (שדים הם רקדנים טובים, נכון?) ושר כמו מלאך. העובדה ששיר הנושא הפך לכזה להיט היא לחלוטין בגלל איך שקלי מצליח למכור אותו וההוכחה לכך היא שאף אחד לא זוכר את הגרסה הראשונית שלו (למרות שהיא מתוקה ביותר). האס השני הוא, כיאה למחזמר – השירים. כי אמנם קשה להבין מה מקשר ביניהם, אבל ברור למה בחרו דווקא אותם: מדובר במקבץ נדיר ונפלא שהסרט מצליח להפוך לטוב אפילו יותר.

 לעומת כל אלה, דבי ריינולדס קצת פחות מרשימה, אבל אם נשאר במטאפורת הקלפים, זה רק כי היא מלכה בשולחן של אסים. היא אמנם לא יודעת לשיר (קטעי השירה שלה דובבו על ידי שחקנית אחרת) וג'ין קלי צחק עליה שהיא לא יודעת לרקוד (דבר שעליו הוא התחרט לאחר מכן) – אבל היא מכניסה יושרה ועקשנות לדמותה של קתי שמצליחה להבדיל אותה מ"אינטרס רומנטי מספר 89" של סרטים אחרים ולהפוך אותה לדמות שהצופה בעדה ולא רוצה רק שתסתום את הפה שלה. בנוסף, היא אמרה פעם על ההפקה ש"שני הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים הם ללדת ו"שיר אשיר בגשם"", אז אי אפשר להגיד שהיא באה סתם לדפוק שעון או משהו. 

מעל כל הקלפים השונים מרחפת הכתיבה של הסרט – שנונה, קולחת ולא מפחדת להיכנס בהוליווד עצמה. אמנם ראש האולפנים מוצג יותר כמו זקן מבולבל וחמוד מאשר איך שראשי אולפנים אמיתיים באמת היו, אבל פרט לכך, "שיר אשיר בגשם" הוא כולו על איך הקסם הקולנועי בנוי על שקרים, כזבים וחצאי-אמיתות. סצנות אהבה של ראינוע בהן הגיבורים רק מדברים על כמה הם שונאים אחד את השני, שחקני קולנוע שלא ברור בכלל כמה כשרון יש להם, במאים חסרי כיוון, תסריטים שמשתנים בהחלטה של רגע: "שיר אשיר בגשם" אמנם פחות אפל מ"שדרות סנסט", אך הוא לא מוציא את הוליווד יותר טוב מסרטו של ויילדר – זה מקום מספיק קסום בשביל הצלחת הגיבורים שלנו, אבל הוא גם כל כך מטומטם וחסר חשיבות. אם רוב הסרטים על הוליווד מאמינים בחשיבות של הוליווד כמוסד ורעיון, "שיר אשיר בגשם" לא כל כך בטוח בכך. אולי זה בגלל שהסרט פשוט בכלליות לא כל כך בטוח במה שהולך בו. 

"שיר אשיר בגשם" הוא סרט שראוי ליותר מילים ובהחלט היו מי שכתבו עליו עוד ועוד. אבל כדי ללמוד משהו מהסרט, שיודע שלא צריך להגזים וצריך לשמור על הכל באורך סביר, אעצור מלהרעיף עליו מילים כאן. אני חושב שהיחס הכללי שלי לגבי הסרט (ככל הנראה המחזמר הכי טוב בכל בזמנים) הובן איפשהו בין השורות, ואם לא, טוב: אז פשוט תחפשו סצנה אקראית ביוטיוב ותשבו בקסם שלו בעצמכם. 

אין לי מושג אם מישהו חוץ ממני טרח לצפות ב"טיפשים בלי הפסקה 2", אז הנה תקציר מזורז של הסיקוול המאוחר ההוא – הארי ולויד הם עדיין שני טמבלים שעושים בערך את אותם דברים ולא מצאו את מקומם בעולם המבוגרים, אז הם חיים כמו ילדים נצחיים ומאכזבים את הסובבים אותם. זה היה סרט די סביר עם לא מעט בדיחות מזוויעות וכמה ממש טובות, אבל גם ברגעי הקומדיה הגדולים הורגשה נוכחותו של צל מלנכולי מאיים. לא רק שעבר המון זמן והגיבורים כבר לא צעירים, יש כאן תחושה של החמצה וכישלון. כל זה נכון גם לגבי "ביל וטד נגד המוזיקה" (או "ביל וטד בקצב המוזיקה" כפי שקראו לו בכל מיני אתרים אחרים), אבל יותר. יותר תחושת החמצה, יותר מלנכוליות, יותר חוסר עקביות באיכות הקומדיה. חוץ מזה, הארי ולויד לא היו צריכים להציל את העולם בשום שלב. 

הסרט השלישי על צמד הטמבלים שנוסעים בזמן נפתח בריסוק האופטימיות שסיימה את הסרט הקודם. זה קצת חבל אבל לפחות הולם את המותג, הרי גם "מסע הכזבים של ביל וטד" מ-1991 לקח את אווירת הסרט המצויר ה-Wholesome של "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" וזרק אותה באכזריות ישר לבלנדר. "ביל וטד 1" היה שיעור היסטוריה קליל וחסר דאגות שבו הגיבורים אוספים דמויות היסטוריות מוכרות ומביאים אותן לעשות שיגועים בקניון. "ביל וטד 2" חיסל את הגיבורים כמעט מיד, החליף אותם ברובוטים מרושעים ואז שלח את אותם גיבורים מתים לאודיסאה אפלה ומדכאת למדי. למה? לא יודעת, אבל הנה בא עוד אחד. 

"ביל וטד 3" הוא סיפורים של שני לוזרים מבוגרים שהבטיחו להם שהם ישנו את היקום כולו אבל בעצם זה לא קרה. החיים שלהם בזבל והסיבה לכך היא בדיוק הדברים שנהננו לראות בסרטים הקודמים – המסעות בזמן, ההצצות לעתיד ובעיקר התקווה שבסוף הכל יסתדר, אם רק נאמין בעצמנו, נתאמץ קצת ונעשה את הדבר הנכון.

אם מסתכלים על הזווית הזאת בלבד, אפשר לטעון לזכותו של "ביל וטד 3" שהוא מתאר בצורה מדויקת את השיח הדורי האמריקאי העכשווי. זהו שברו של חלום דור ה-X, הפרתה של הבטחה מקסימה לחיים של הגשמה עצמית ושגשוג. ביל וטד הם כישלון עצום כי הם התעקשו לנסות להגשים כל הזמן איזה פוטנציאל עמום שמישהו אמר להם פעם שיש להם.

אז עכשיו הבנות הצעירות שלהם צריכות לנקות אחריהם את הבלאגן, לנסות לעשות מה שהם עשו אבל עם פחות תמיכה חיצונית ובלי מישהו סמכותי שיגיד להן שזה הדבר הנכון. הכל טוב ויפה אבל שמענו את זה כבר מאה פעם בשנים האחרונות ולרוב בצורה רהוטה ומעניינת יותר, מ"בנות" ועד "אוקיי בומר". באמת שכבר אין לי כוח להתפלפל על "הניתוק והפריווילגיות" של דורות עבר ואני טובעת בסיפורים על גברים אפורים שמנסים לחזור לימי התהילה. אם זה מה שיש לכם לספר לי, בבקשה תספרו את זה ממש טוב. זה לא המקרה וחבל.

אז מה בעצם קורה בסרט? וואו, הרבה יותר מדי. ביל וטד עצובים כי הם כבר לא מצליחים ומפורסמים כמו פעם ודווקא עכשיו הם צריכים לכתוב את השיר הזה שישנה את העולם ויציל את מרקם המציאות מקריסה. אה, וגם הזוגיות שלהם במשבר. כאילו, הזוגיות של כל אחד מהם עם הנסיכות מימי הביניים, לא אחד עם השני. והם כנראה לא אבות טובים כל כך, כי הבנות שלהם לא עושות עם עצמן כלום. אני לא אומרת שיש קשר בין שני הדברים, זה הסרט אומר. הפתרון שלהם הוא לנסוע עוד ועוד קדימה לעתיד כדי לנסות לגנוב מעצמם העתידיים את השיר הקסום, אבל העתיד שמתגלה להם הוא תמיד עגום ומכוער ברמות שעושות פלאשבקים ל"קליק" (ובז'רגון שלי ספציפית, זאת לא מחמאה). אולי עבור גבר בן 50 סרט האימה הזה מביע איזה סנטמינט אותנטי ומרגש. בשבילי זה היה בעיקר קרינג', ולא בשביל זה אני רואה ביל וטד. 

במקביל, תיאה ובילי, הבנות של ביל וטד בהתאמה (סמרה וויבינג וברידג'ט לנדי פיין) חוזרות בעצמן בזמן כדי להקים להקה אפית שתנגן עם האבות שלהן את השיר המדהים שיציל את העולם. חוץ מזה, יש גם מיני-עלילה לא מעניינת על בתו של רופוס AKA ג'ורג' קרלין (קריסטין של) שמנסה להציל את העולם ומעוצבנת על אמא שלה. ומיני-עלילה על רובוט שאותה אמא שולחת מהעתיד (אנתוני קאריגן מ"בארי") ואמור להיות מצחיק אבל הוא תכלס לא. וממש בדל קלוש של עלילה על "הנסיכות", שלוהקו בפעם השלישית מחדש, הפעם עם הפרש גילאים הרבה יותר משמעותי בינן לבין בני זוגן, מה שמאוד מסיח את הדעת. אולי זה צעד מכוון כדי שלא נשים לב שגם כאן הן לא הרבה יותר מניצבות?? אגב שחקנים – קיאנו ריבס ואלכס וינטר חמודים מאוד אבל משהו במשחק שלהם לא מרגיש טבעי הפעם. הם קצת נראים כמו שחקן מאוד מפורסם במערכון של SNL שנותן הופעה עצית אז כל שאר הקומיקאים עובדים אקסטרה קשה כדי לחפות עליו. 

אז קורים הרבה מאוד דברים, קווי העלילה השונים נפגשים לעיתים רחוקות וכל העניין מסובך מדי וחמור מזה  – מפוזר. אפשר להגיד הרבה דברים על הסרטים המקוריים, אבל לפחות הם היו פשוטים, קוהרנטיים ויעילים. 

יש מסביב לכל הסרט תחושה שמישהו נעלב מביקורת אינטרנט סטייל Cinema Sins על כך שביל וטד אינם דמויות מציאותיות ומעוגנות במציאות ואין בכלל השלכות לכל המעשים שלהם והחליט ליצור סרט שעונה על כל הבעיות שלא באמת הציקו לאף אחד בסרטים הקודמים. מה כל כך נורא בזה שלביל וטד יהיו חיים טובים בין סרט לסרט? זה לא מספיק "ריאליסטי"? זה הופך את הדרמה של סרט חדש לפחות אפקטיבית?  כי לי זה בעיקר הוריד מהסרטים הקודמים, שפעם היו פיל גוד ועכשיו הם "האשליה שהתפכחנו ממנה".

אז אולי שנאתי כמעט את כל מה שקשור לעלילה העיקרית, ההיא עם שני הדודז מהכותרת, אבל העלילה המוזנחת-משהו של הבנות הוכיחה שבעצם אפשר לעשות ביל וטד כמו פעם. שתי הכוכבות החדשות פשוט מצוינות ומצליחות לאזן את החדש עם הנוסטלגי. החיקויים שלהן את אבא ואבא קרובים לשלמות והן מקבלות גם כמה רפליקות שהן לא שחזור של משהו מפעם אבל מרגישות לגמרי באותו הרוח. אה, וכיף איתן. וזה גם מדכא קצת, כי בא לי שהוליווד תכיר גם בזכותם של אנשים מעל גיל 50 לעשות כיף קליל וזהו (או להתקיים, נניח, כי הנסיכות בכלל לא קיבלו את הזכות לעבור את גיל 40). 

כל זה מתכנס לבסוף לאחת מסצנות הקליימקס הכי קלושות ומחופפות שראיתי אי פעם, שאולי הולמת את רוח המותג בחיוביות הקיצונית שלה, אבל אחרי סרט שלם עם יומרות "רציניות" זה כבר קצת מעליב. ראיתי כל מיני השתפכויות באינטרנט על הסיום הזה כי הוא היה, ובכן, לא פצצת דיכאון לפנים בשנת 2020. אז רק תחשבו כמה יותר נחמד היה אם כל הסרט היה כזה. 

"אנולה הולמס" הוא שילוב מסוכן של כל מיני גורמים בלתי נסבלים בקולנוע של ימינו האחרונים: יצירת עוד סרט ספינאוף שקשור לאיזשהו מותג במקום לנסות פשוט לעשות סרט מקורי, דיבור ישיר יענו "מטא" למצלמה ועצירה חורקת של הסרט רק כדי להבהיר בנאום חד ולא ממש אמין את המסרים שלו. אבל הקוקטייל הזה מלא באנרגיה חיננית שמונעת ממנו להיות סתם סרט מעפן שלא שווה לצפות בו או לעוד "סרט נטפליקס" (ואכן, למרות שהסרט עלה בנטפליקס, הוא יועד להפצה מסחרית ורק לאחר גברת קורונה נמכר לענקית הסטרימינג). 

הסרט מספר על אנולה הולמס (מילי בובי בראון, "דברים מוזרים"), אחותם הקטנה של שרלוק ומייקרופט הולמס (ששונה לחלוטין מהאחות האחרת שהצמידו לשרלוק הולמס בעיבוד מודרני אחר), שלאחר שאחיה עזבו את הבית גדלה עם אמה (הלנה בונהם קרטר, דברים מוזרים) בשמחה ובאקסצנטריות. אך יום אחד אמה נעלמה, צמד האחים שלה חזר לחייה ואם זה לא מספיק גרוע: מייקרופט (סם קלאפלין), האח הבכור, רוצה לשלוח אותה למוסד לחינוך נערות על מנת שתהיה אישה למופת, ושרלוק (הנרי קאוויל) אמנם מתנגד אבל לא מספיק בשביל להזיז את התחת שלו לכיוון כלשהו. 

במצב כזה, אין מה לעשות – אנולה בורחת מביתה האהוב במטרה למצוא את אמא שלה ולהשיב את החיים על כנם. בדרך היא נתקלת בנער אחר שבורח מהבית שלו והסיפורים של שניהם מצטלבים בתעלומה בלשית אחת סבוכה (או יותר נכון: שני הסיפורים מצטלבים לתעלומה בלשית אחת די פשוטה ואחת שנזנחת באמצע הסרט ואז בסוף נזכרים בה ותוקעים איזה סצנה לא מספקת לגביה). 

וזה באמת די כיפי – לכל הפחות בהתחלה, שבה אנולה הולמס יוצאת למסע עצמאי ונתקלת בקשיים ובכלליות מרגישה כמו דמות עם מטרה מובהקת (למצוא את אמא שלה) שמסתבכת בעל כורחה בסיפור של מישהו אחר ואז מזגזגת בין שתי המטלות ועוד שאר מעמסות ומכשולים שהיא נתקלת בהם ובין האנוכיות שלה והאלטרואיזם שלה. 

זה כיף גם כי בניגוד לשרלוק, אנולה מוצגת כדמות לא מושלמת: היא לא העיפרון הכי חד בשולחן, לא השולפת הכי מהירה בשכונה ולא הילדה הכי שנונה באנגליה. היא חכמה, מוכשרת, מצחיקה וגם די חזקה – אבל הסרט מבהיר בכל פעם שיש לה מה ללמוד ושהיא לא קוסמת כל יכולה והרבה פעמים היא לא מנצחת אלא רק מצליחה לחמוק מאתגר עד שהיא צריכה לעמוד בו שוב. מילי בובי בראון אמנם לא מפילה בשום שלב את הצופים לרצפה, אבל היא חביבה וכיפית ונחמד להעביר איתה את הזמן. 

הבעיה היא שלקראת סוף הסרט, הסרט זונח את הכיף הזה ומחליט שהוא סרט שדן ברצינות כלשהי על מצוקות נשים בעולם הויקטוריאני. וזה חבל. כלומר, אני מניח שיש מישהו שתת העלילה הזאת והבוטות שהסרט נוקט בה בחלק הזה תדבר אל ליבו, אבל עבורי סרטים עובדים יותר טוב ככל שהם מתרחקים מהצורך להגיד דברים באופן מפורש. 

הרי ידעתי שאנולה היא חכמה ומוכשרת ושזה אבסורדי לצמצם אותה לתפקיד אישה ויקטוריאנית שכל שעליה לעשות הוא להתחתן ולעשות ילדים. ידעתי את זה לא כי הסרט אמר את זה בצורה מפורשת אלא כי הסרט הראה את אנולה עושה דברים, וקשה לפספס את הרעיון הזה. הצורך של הסרט להבהיר בשלל נאומים את היחס של דמויות לנשים או של נשים לחברה הוא מיותר ומעמיס על הסרט והופך את הטון הקליל שלו לרציני בלי צורך. 

יותר מזה – זה מרגיש פחות כמו נסיון העצמה ויותר כמו נסיון הפחתה: אם מישהו ממשיך להגיד לך עוד פעם ועוד פעם "כן, ברור שאתה לא צריך לעשות מה שהחברה דורשת ממך, אתה ממש מוכשר", קשה שלא לתהות אם אין מאחורי המילים שלו דווקא איזה זלזול. הרי אף אחד לא מרגיש צורך לציין לשרלוק הולמס ש"הוא לא חייב להיות גבר שמוליד ילדים ומתיישר על פי חוקי החברה" במהלך הסרט (או בכלל). בפעם הראשונה שהוליווד הדהדה את המסר היה בזה משהו מעצים. בפעם השמונים זה כבר מתחיל להישמע שאולי פספסתי איזה סרקזם או ציניות בקול שלה כשהיא מהדהדת את המסרים האלה. 

אולי זה המקום לציין שזה מה שמבדיל, גם אחרי שלוש שנים, את "וונדר וומן" משאר הסרטים שמנסים להציג נשים חזקות: וונדר וומן לא הייתה צריכה להתמודד עם החרא הזה. היא פשוט אישה חזקה שהאתגרים שלה הם להציל את העולם – לא להוכיח את מקומה. "אנולה הולמס" מתחיל כמו "וונדר וומן" כאשר הוא נותן לגיבורה שלו אתגרים שלא קשורים למגדר שלה, אבל לקראת סוף הסרט נראה שאיזה מפיק או בכיר בחברת ההפקה נכנס לחדר ושאל "אבל האם יבינו שזה פמיניזם???". חבל שהקשיבו לו. 

חוץ מזה, לחובבי שרלוק הולמס מומלץ להתרחק מהסרט (למרות שאני מניח שהסקרנות של אלה תגבור בכל מקרה): קשה לזהות מרכיבים מהותיים מהבלש אצל אחותו – דבר לא רע בפני עצמו, ודווקא חיובי ביצירת בידול – אבל נהיה קצת מגוחך כאשר הבלש עצמו נכנס לתמונה ונראה כמו סתם אדם גנרי שהדביקו לו את השם. אני מאוד אוהב את הנרי קאוויל, באמת – אבל הדמות שלו כאן פשוט לא כתובה. הוא נכנס לחדר, יוצא מהחדר, נראה מאוד יפה בזמן שהוא עושה את זה ולחלוטין לא מצליח להשאיר שום רושם בתור אחת מהדמויות הכי איקוניות בהיסטוריה של… הכל. וזה לפחות עדיף על הפרשנות המשונה והלא נחוצה למייקרופט שהדביקו לסרט והפכו אותו לפוץ בריטי גנרי חסר כל ייחוד. 

זה עוד לפני שמדברים על התעלומה הבלתי מספקת בעליל שבמרכז הסרט, או ההישענות המוגזמת על הקריינות הישירה למצלמה של מילי בובי בראון או המשחק הפושר של כמעט וכל מדמויות המשנה או העובדה שזה אמנם לא "סרט נטפליקס" אבל בכל זאת הסרט כן סובל מבעיה אחת של תוצרי נטפליקס – גם הוא נמרח יותר מדי בלי סיבה טובה או…. תקשיבו, זה לא סרט טוב. אבל בניגוד לסרטים לא טובים אחרים שלא מצליחים להתרומם בשום שלב, "אנולה הולמס" הוא מהסרטים שדווקא יש להם לא מעט מעלות, אבל שק החסרונות שהם סוחבים על הגב מוריד אותם ארצה ומכריע אותם. אולי למי שפחות אכפת ממסרים שמונחתים עליו עם נבוט, או פחות רגיש ליצירות של דויל, או שיותר נהנה מקריינות מטא, או שיותר מחבב את מילי בובי בראון או שיותר סלחן לכיף שלא מתיימר להיות משהו גדול מדי או כל העדפה אחרת לשיקול כזה או אחר יחשוב שדווקא כן מדובר בסרט טוב. 

אני, כאמור, לא הצלחתי ליהנות ממנו עד הסוף – היה לי כיף, אבל השעה האחרונה קורסת לתוך עצמה שלא לצורך ובקושי מצליחה להציל את עצמה לקראת הסוף. ובכל זאת – אם הסרט יצליח מספיק כדי לספק סרט המשך, והוא ככל הנראה כן – יש מצב שאהיה הראשון בתור לראות אותו: ברגעי השיא שלו, הסרט מצליח לחלוטין למצות את הפוטנציאל שיש בלב הפרמיס שהוא "האחות הקטנה של שרלוק הולמס". אבל בעודי עומד בתור אקווה שיצליחו להיפטר מהבעיות ולחזק את היתרונות, אחרת זה סתם יהיה בזבוז זמן.