Quantcast
Channel: ביקורת –עין הדג
Viewing all 627 articles
Browse latest View live

ביקורת: Super Troopers

$
0
0

יש סרטים חכמים בעולם הזה. גם קומדיות – סרטים שיש בהן גרעין של אמת ושעוסקים בסוגיות כלשהן ושיש להן מטרות כלשהן בחיים להגיד משהו על משהו. "המשטה נפלה על הראש" (התרגום המאוד קלוקל ל"Super Troopers") הוא לא אחד מהם. "המשטרה נפלה על הראש" הוא קומדיה מטומטמת בכל רמ"ח איבריה: מעלליהם של חמישה שוטרי מדינה (מה שזה לא יהיה), ארבעה ותיקים ואחד חדש, ארבעה חברים טובים ואחד מעצבן שאין לאף אחד כוח עליו והקפטן חסר הסבלנות שלהם, שנכנסים ויוצאים מצרות בגבול ארה"ב-קנדה כי למה לא.

השאלה הגדולה שצריכה להופיע על מקלדותיכם היא "אם כבר בוחרים קומדיה מטומטמת, למה את "המשטרה נפלה על הראש" ולא את "קיץ אמריקאי חם ורטוב"?" והתשובה היא: כי בשלב הזה של חייו, "קיץ" כבר זוכה ליותר הערכה כיצירת המופת הקומית שהוא (כולל המיקום מספר אחת ברשימת "הקומדיות הטובות ביותר של האלף החדש" של מועדון ה-AV). "סופר טרופרס" (כן, אני לא הולך לקרוא לו בשם הרשמי שלו) – לא.

"טרופרס" הוא מסוג הקומדיות שצריכים לראות במצב כפית או תחת השפעה, או היי, למה לא שניהם? הוא מסוג הסרטים שהביקורות לעולם לא יבינו כי זה פשוט לא סרט לבית קולנוע. יש סרטים שהישיבה באולם בכיסא אמיתי עם פופקורן ושתייה שהשקעת בהם כסף רב פשוט עושה להם רע ומגלה רק חלקיק מהפוטנציאל שלהם. אם אתם לא רואים את הסרט הזה עם לפחות עוד אדם אחד כשלפחות אחד מכם קצת שפוך – אתם לא עושים את זה נכון.

הרי לסרט אין עלילה – מדובר בקונדסים (שלא נגיד שנינגנס) של חבורת סוג-של שוטרים (ניסיתי להבין מה ההבדל בין State Police לסתם משטרה מערך הוויקיפדיה והתייאשתי) שכושלים את דרכם מעלה ומטה והצידה. זה סרט שכולו קטעים קטנים ומצחיקים שבצפייה ראשונה עלולים אפילו לא לצחוק מחלקם, אבל בצפייה שנייה כבר מצחקקים ובצפייה העשירית נקרעים מצחוק על הרצפה, ומאז הם חיים לעד כשלל גיפים, סרטונים ותמונות ברחבי האינטרנט.

זה לא משהו פשוט לעשייה. אם ל"סופר טרופרס" חסרים כל מיני דברים שהופכים סרטי איכות לכאלה, הרי שהעובדה שהוא מזמין את הצופים לחזור אליו שוב ושוב ולהעריך אותו יותר בכל צפייה היא משימה לא פשוטה עבור כל סרט, ובמיוחד עבור קומדיה – ז'אנר שלרוב נשען על ההפתעה מהפאנץ' שהולך לבוא. אבל איכשהו, "המשטרה נפלה על הראש" מצחיק (אותי) יותר בכל פעם שאני רואה אותו. כאילו אני מגלה משהו חדש על הבדיחה שלא שמתי לב אליו עד כה.

את הקרדיט יש לחלוק לצוות הקומדיה "ברוקן ליזארד" – ג'יי צ'אנדרסקר, קווין הפרנאן, סטיב למה, פול סוטר ואריק סטולהנסקה – חמישה חברים, שבעידן אחר שבו לצוותי קומדיה עדיין הייתה משמעות הם כנראה היו מצליחים יותר, אבל בימינו נהנים מהצלחה חלקית ביותר ומשונה למדי. אולי זה כי כל קבוצת קומדיה עומדת בצילה של "מונטי פייטון" (ולמרות הערכתי לחבורה של "לטאה שבורה" – מונטי פייטון הם לא), אולי זה סתם כי מדובר בקונספט קצת מיושן בימינו, אבל אני מאמין שבזמנים אחרים החבורה הזאת והסרטים שלה היו זוכים ליותר הערכה; כי למרות שאף אחד מהם לא מספק את ההופעה הקומית של העשור או אפילו של השנה, הם מפגינים מומחיות בדיאלוגים, והדינמיקה שלהם מצליחה להעלות את הדיאלוגים עוד יותר בזכות תזמון מדויק של כל העוסקים במלאכה.

אבל אולי מה שבאמת מרשים ב"סופר טרופרס" הוא לא תחושת הברדקים והקונדסים והצחוקים שמלווה את הסרט, אלא תחושת החום והאהבה. מוזר להגיד את זה על סרט שככל הנראה אחוז ניכר מהקהל שלו הוא נערים בני 15 מטומטמים וחרמנים, אבל "טרופרס" הוא לא סרט שמלא בשנאה ולעג לשונה. הדמויות הנשיות שלו אומנם מעטות, אבל זוכות ליחס מכבד מצד היוצרים – בין אם כנשים שיודעות מה לעשות ובין אם כנשים שגם יכולות לעשות שטויות ולהיות יצריות בדיוק כמו הגברים. "After Hours" הסבירו את זה יותר טוב ממני – אומנם לא מדובר ב"וונדר וומן" של הקומדיות, והסרט לא עוסק במוצהר בפמניזם בשום שלב, אבל יש בזה משהו יותר נעים: יש פשוט כבוד כללי לנשים לעשות מה שהן רוצות. אז כזה, זה. כלומר, יש מעט מזה ובעיקר סצנות של אנשים שאומרים "מיאו" לאזרחים מבוהלים שהם עצרו בצד הדרך ולא מבינים מה קורה, אבל, גם זה!

בסופו של דבר, אני יכול לברבר פה עוד אלף מילים אבל האמת הפשוטה היא כזאת: "סופר טרופרס" היא קומדיה דבילית לראות עם החברים הנכונים במצב הנכון. וככזאת, היא מושלמת: מהסוג שמספיק להיזכר בחלקי רגעים ממנה כדי לצחקק באמצע יום עבודה. אבל אם אתם מחפשים משהו אחר מהסרט – טוב, כדאי שתנסו סרט אחר.


ביקורת: משפט השבעה משיקגו

$
0
0

לאהרן סורקין יש הרבה מעלות בשלל היצירות שלו, אבל ככל הנראה הכוכב הכי בוהק ביקום האהרן סורקין-י הוא "הרשת החברתית": סרט שהוא שילוב מדהים של בימוי ותסריט בולטים וייחודיים. במקום שפינצ'ר ימשוך לצד אחד או סורקין לצד אחר, הם מצליחים למצוא איזון ולהוציא את הטוב ביותר אחד מהשני. ובעוד שבאותה שנה הדרמה ההיסטורית החביבה "נאום המלך" ניצחה את "הרשת החברתית" באוסקר, הרי שהגישה של "הרשת החברתית" לסיפורים אמיתיים ולקולנוע בכלל הייתה, כפי שאומרים בביטוי שעוד לא תורגם לעברית: "גיים צ'יינג'ר". 

גם השנה צפויים סורקין ופינצ'ר לחזור להתמודד באוסקרים, גם הפעם עם דרמות על סיפורים אמיתיים, אבל הפעם אחד נגד השני: פינצ'ר עם "מנק", על התסריטאי של "האזרח קיין", וסורקין עם, ובכן, הסרט ששמו מופיע בראש הביקורת. למרות שעוד לא ראיתי את "מנק", אין ספק שהפעם סורקין הציב את עצמו בצד הגנרי היותר של העשייה הקולנועית – בעוד מנק מתהדר בצילום של "תראו אותי אני מצולם כמו סרט משנות הארבעים!", "משפט השבעה משיקגו" מתהדר בביטים עלילתיים שהיו מרגישים בבית בסרט של פרנק קפרה. ולא הסאטירות שלו – אני מדבר על "אלה חיים נפלאים", וכאלה. 

"משפט השבעה משיקגו" מספר על המשפט של השביעייה משיקגו (נטפליקס, אנא, בבקשה, תשיגו מישהו יותר טוב שיבחר עבורכם שמות. אני מוכן לעשות את זה בחינם, אם צריך): משפט שנערך לשמונה מפגינים (כן, שמונה. עזבו, יותר טוב שלא תשאלו) לאחר הפרעות ב-1968 בזמן הועידה הדמוקרטית שבשיקגו. הממשל רוצה להוכיח שמדובר בהיפים מלוכלכים ואלימים שתיכננו להגיע לשיקגו על מנת לעשות מהומות, והשביעייה/שמינייה משיקגו רוצה… ובכן, תלוי את מי שואלים: טום היידן (אדי רדמיין, "התאוריה של הכל", "עוד סרטי אוסקר"), רוצה שימצאו אותו זכאי ושיזכו את התנועה נגד מלחמת וייטנאם מהכתם המשפטי, ואילו אבי הופמן (סשה ברון כהן, "בוראט", "וואי זוכרים את הפעם ההיא שהוא היה ב'עלובי החיים'"?) וג'רי רובין (ג'רמי סטרונג, "אה, נכון, אני באמת צריך לראות כבר 'יורשים'") באים כדי לעשות מהמשפט קרקס כי בכל מקרה מדובר במשפט פוליטי שהם הפסידו מראש, אז לפחות הם יראו למערכת המשפט והממשל שעובדת נגדם מה זה. 

ביניהם, דיוויד דלינג'ר (ג'ון קרול לינץ', "היי, הביאו את הרוצח מ'זודיאק'!"), רק רוצה שיבטאו את השם שלו כמו שצריך, ובובי סיל רק רוצה שיתנו לו להיות מיוצג על ידי עורך דין לבחירתו בזמן שהוא מתלונן על כך שהוא אפילו לא היה אמור להיות במשפט הזה בכלל (יאיא עבדול-מאטין השני, "השומרים, אבל לא הזה של סניידר"). בנוסף להם יש עוד שלושה חברה שלסרט לא באמת אכפת מהם, כי ראבק, מכמה דמויות אתם מצפים שיהיה לנו אכפת? בייחוד שבנוסף לנאשמים, הסרט שם דגש לא קטן על עורכי הדין: ויליאם קנסטלר מטעם ההגנה (מארק ריילנס, "גשר המרגלים", "הסרטים האחרים שלו עם ספילברג"), וריצ'רד שולץ מטעם התביעה (ג'וזף גורדון לוויט, בתפקיד שדורש ממנו בעיקר לסתום את הפה, בניגוד למה שהייתם חושבים). 

כולם, אגב, מעולים בתפקידם ומשחקים אותו כמה שאפשר על הצד ה"וואו, איזה מותק כולם בסרט הזה, הלוואי וכולנו נהיה חברים". עוד שחקני חיזוק מגיעים בדמותם של מייקל קיטון (שבסצנה אחת עם אדי רדמיין נראה כאילו הוא עדיין לא ממש סלח לו על האוסקר של 2015) ופרנק לנגלה כשופט שדי ברור מה הדעה שלו על כל העסק מהרגע הראשון שהוא פותח את הפה, וזה הולך ומחמיר מהנקודה הנ"ל.

וכאן עולה השאלה האם כשניגשים לעיבוד של אהרן סורקין, טוב לדעת כמה שיותר או כמה שפחות בנוגע למשפטה של השביעייה משיקגו? מצד אחד, הסרט זורק אותנו למים בכל הנוגע להבנה של מה לעזאזל קורה פה: הסרט מתחיל מאוד מהר בתקווה שתעמוד בקצב, ואז מגביר. מצד שני, אם באמת יודעים מה קרה במשפט, יש כמה וכמה בחירות שאהרן סורקין בחר בסרטו שיגרמו לך להתאכזב מכל ההצגה הזאת, או לכל הפחות להרים גבה. אני מניח שהגישה הטובה ביותר היא לזכור שבשנת 69' עמדו למשפט שמונה אנשים בהאשמה שהם ניסו לעורר מהומות בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-68', ובנוסף שתהיה מעין אפליקציה שאומרת משפט אחד על כל איש או מושג שהסרט מציין בחצי משפט כמו "בובי", "אלן גינסבורג" ועוד, אבל ממש ברמת המשפט. 

כי אהרן סורקין, די בבירור, לא ממש בא לספר את הסיפור של 1968, אלא את הסיפור של 2020 – זאת לא השערה: סורקין אמר ככה בראיונות. כלומר, טכנית אני מניח שהסיפור הוא יותר של 2018, השנה שבה סורקין התחיל לעבוד על הסרט, אבל מה זה משנה – לא היה יכול להיות תזמון יותר טוב, לכאורה, לסרט שכזה: הפגנות! שוטרים! בתי משפט! בשנה שבה מדיום ההפגנה היה כמעט יותר בולט ממגפה משתוללת שהרגה מיליון איש ברחבי העולם, זה בהחלט היה הרגע הנכון לסרט כזה (טוב, אולי חוץ מהחלק של המגפה המשתוללת וכל זה). ואם אתם לא משתכנעים שסורקין מכוון לחלוטין לימינו,באה סצנה בה גברים קוראים לאישה "לחזור למטבח ולהכין לי סנדוויץ'" – עלבון ידוע ומוכר בשנות השישים, כמובן, ובכלל לא בדיחת אינטרנט עלובה שסורקין משגר אחורה במכונת הזמן כדי להעליב דושים אקראיים שלא היו קיימים שם מלכתחילה. 

הבעיה היא שבדרך לדבר על הפגנות, הלך אהרן סורקין ונפל לתוך בריכת קיטש – ומסיפור מורכב ומלוכלך שאנחנו יודעים שסורקין יודע לספר כי לפני עשור ראינו את "הרשת החברתית", המשפט וההפגנות הופכים להיות הרבה פחות מורכבים: יש טוב מוחלט (הפנתרים השחורים), טוב (המפגינים), רע (ממשל ניקסון), ויש נורא ואיום (השופט). וזאת למרות שהעדויות על הנושא מעידות שהמצב היה לכל הפחות, מעט יותר מורכב מזה. גם סורקין חושב שהוא מציג תמונה מורכבת באמצעות דמותו של ג'וזף גורדון לוויט – דמות שבמציאות הייתה יותר נוראית ממה שהיא בסרט (ופחות משמעותית) שדי בבירור באה להגיד "חס וחלילה שאני חושב שכל אנשי הממשל רעים, זה רק כולם חוץ מג'וזף גורדון לוויט". 

אפילו בסצנות בהן סורקין מנסה להתעמת עם המפגינים בנוגע למניעים או תפיסת העולם שלהם זה מרגיש שטחי וכמעט מזלזל. לו סורקין היה רוצה לעשות סאטירה על ילדי שנות השישים שקורעת את הערכים שלהם לגזרים, זה דבר אחד. אבל נראה שסורקין עושה משהו ציני יותר: לוקח אותם ומנצל אותם לצרכיו – הופך אותם לגיבורים כשזה מתאים לערכים שלו, ועושה להם "נו נו נו" כשזה מזכה אותו בנקודות מוסר דמיוניות. 

לא סתם הזכרתי את "נאום המלך" בהתחלה: כמו אותו סרט, זה שאפשר (ורצוי) לתקוף אותו על  השאלות המוסריות שהוא מעלה, לא אומר שהוא לא פיסת קולנוע כיפית ומהנה, ואוהו כמה ש"השבעה משיקגו" כיפי ומהנה – מצחיק, מותח ותמיד מרתק למסך. צדקני? מטיפני מדי פעם? לחלוטין. לא היה יכול להיות יותר פתיון אוסקרים אם היה מנסה? לחלוטין – במטאפורת אוכל, זה מסוג המזון הבריאותי שכשקוראים את המרכיבים שלו מבינים שכבר יכלתם בזמן הזה לטחון המבורגר. אבל לעזאזל אם זה לא טעים.    

ביקורת: Shcitt’s Creek

$
0
0

לפני כחמש שנים נתקלתי בפוסט על סדרות חדשות. באותו זמן חיפשתי משהו חדש לצפות בו והפרמיס של אחת הסדרות נשמע מעניין: הסדרה מספרת על משפחה מאוד עשירה שיורדת מנכסיה ועוברת לגור בעיירה קטנה באמריקה במוטל דרכים מוזנח – סט-אפ מושלם לקומדיה מצחיקה ופרועה. השם שלה, Shcitt’s Creek, רמז על לא מעט בדיחות נמוכות. אז ניסיתי כמה פרקים ו… היה נחמד. בגלל היובש של אותה תקופה המשכתי לצפות בה בחוסר ריכוז, או בעצם לשים אותה ברקע כשאני עושה דברים אחרים. הסדרה התקדמה לעונה השנייה, צפיתי בעוד כמה פרקים, ואז תקופת היובש נגמרה (או שנהייתי עסוק יותר) והפסקתי לצפות בה. היא לא הייתה רעה, אבל היא פשוט לא תפסה אותי חזק בפרקים הראשונים. היא די התפוגגה לי מהזיכרון.

אחרי שנתיים-שלוש ראיתי שהיא זמינה בנטפליקס ושיצאו מאז עוד כמה עונות, אז החלטתי לצפות בה מחדש. אולי רמת הריכוז שלי השתנתה מאז או שאולי אני השתניתי, כי העונה הראשונה הייתה טובה יותר ממה שזכרתי. כשהגעתי לעונה השנייה כבר הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפרק הסיום של העונה השנייה ידעתי שמדובר בקלאסיקה. ומשם זה רק השתפר. 

בעונה השישית והאחרונה שלה, גם שאר העולם הבין איזו סדרה נהדרת זו. "שיטס קריק" קטפה השנה 9 פרסי אמי (!), מספר שיטשיא לקומדיה בשנה אחת, וביניהם הפרסים על בימוי, על כתיבה ועל סדרת הקומדיה הטובה ביותר, וכל ארבעת חברי הקאסט הראשיים חזרו עם פסלון הביתה. 

קשה להסביר למה "שיטס קריק" היא סדרה כל כך טובה וכל כך יוצאת דופן. אחרי העונה הראשונה וההלם של בני המשפחה העשירים מדי מהמקום בו הם מוצאים את עצמם, הם מתחילים להסתדר, להתחבר לתושבים המקומיים וליהנות, ואלה בדיוק הסיפורים שהופכים את הסדרה לכל כך אנושית ומקסימה. 

מה שמיוחד ב"שיטס קריק" זה הקאסט הראשי וההופעות המדהימות שהם נותנים שם. ג'וני רוז (יוג'ין לוי) הוא האבא העשיר-לשעבר שצריך להתחיל לדאוג למשפחה שלו בלי הכסף והכוח; דיוויד רוז (דניאל לוי, שגם במציאות הוא הבן של יוג'ין לוי) הוא הילד המפונק, הנוירוטי והסטייליסט שנראה כל כך מחוץ למים בעיירה הזו, שיכול להיות בלתי נסבל ומקסים בו זמנית; ואלקסיס רוז (אנני מרפי), הילדה המפונקת עם הניסיון העשיר מדי לגילה ושלא כל כך טובה בלקרוא סיטואציות חברתיות, שמתהלכת על קו התפר בין קלישאה של ילדה עשירה ובין בת אדם אמיתית, ועושה זאת בצורה מעוררת השראה. מעל כולם בולטת מוירה רוז (קתרין או'הארה) עם התלבושות המהממות והמוזרות שלה – שחקנית אופרת סבון לשעבר שבטוחה שהיא מתת האל לאנושות ומשוויצה באוצר מילים מגוון במבטא לא ברור. ייתכן מאוד שקתרין א'והארה מבצעת פה את התפקיד הטוב בחייה כדמות שבטוחה שהיא מפורסמת, אהובה ומוכשרת, שמנסה לשכנע את עצמה ואחרים שכולם יודעים מי היא, ומתמודדת באופן די היסטרי כשהיא מגלה שזה לא בדיוק המצב. 

אבל יש לא מעט סדרות עם הופעות מדהימות של כל אנשי הצוות, אז אולי דווקא ההומור הוא זה שהופך את "שיטס קריק" למיוחדת. יש רגעים בהם אני צופה בסדרה ומתפקע מצחוק אפילו כשאני לבד, ויש סצנות שצריכים לראות כמה פעמים כדי לקלוט את כל הבדיחות. הסצנות המצחיקות ביותר הן שיחה רגילה בין בני המשפחה שנאלצים לחלוק חדר במוטל מוזנח שמתפתחת לתחרות צעקות והרגעים בהם מוירה נהיית היסטרית בגלל אחת ה"ילדות" (הפאות) שלה. ברגעים מסוימים הסדרה נמצאת בטופ של הסדרות הכי מצחיקות בטלוויזיה, אבל למרות כל ההומור שיש בה, הסדרה לא מלאה ברגעים המטורפים האלה. 

אז אולי העלילה והכתיבה הן אלה שמרוממות את הסדרה כמה רמות מעל השאר? טוב, זו לא הסדרה הראשונה עם פרמיס של "דג מחוץ למים", אבל היא בהחלט מתקדמת בכיוונים לא צפויים ומתמקדת בהיבטים שונים ממה שנהוג בסדרות כאלו – ההתעסקות המפתיעה במיניות של דיוויד, מערכת היחסים של ג'וני ומוירה, וכיצד הדמויות מתחילות את החיים החדשים שלהן בלי האמצעים שאליהם הן רגילות. הרבה סדרות מתחילות עם דמויות ראשיות בלתי נסבלות שאמורות להתחבב על הקהל ככל שהסדרה מתקדמת, אבל זה מפתיע שהסדרה הצליחה לגרום לזה לקרות בכזאת הצלחה. ההתפתחויות בחיים ובאופי של הדמויות מרגישות אמיתיות, וכבר אחרי עונה וקצת אתם תתאהבו בדמויות יחד עם כל הפגמים שלהן. גם דמויות המשנה ומערכות היחסים בינן לבין הדמויות הראשיות אמינות וכנות, וכך גם החברויות והאהבות שמתפתחות. אני לא חושב שיש אפילו דמות מיותרת אחת – כל אחת מהן חשובה כדי להכיר דמות מסוימת, כדי לפתח דמות אחרת או כדי להניע את העלילה בצורה אורגנית. בשום רגע הסדרה הזאת לא מרגישה אובר דה טופ, לא באורך שלה (הם סיימו לספר הכל אחרי 6 עונות והפסיקו בדיוק בנקודה הנכונה, כשיש טעם של עוד), לא בבדיחות ולא במופרכוּת.

הסדרה טובה כל כך בזכות השילוב והאיזון של כל המרכיבים האלו, אבל בעיקר בזכות הנשמה והאהבה של היוצרים לסדרה שלהם. אם תקשיבו לנאומי קבלת האמי של כל המעורבים בסדרה (היא זכתה בכמה פרסי אמי, אם לא שמעתם), הם ידברו על כמה אהבה וקבלה יש בסדרה הזו. וזה נכון לגמרי – יש פרקים שבהם תבכו מרוב החמימות והאהבה שהסדרה הזו נותנת לצופים ולדמויות שלה; יש פרקים שתסיימו לראות ומיד תתקשרו לאנשים שאתם אוהבים ותתחננו שהם ייתנו צ'אנס לסדרה הזו (וזה בעצם מה שאני עושה כאן בשבילכם). זו סדרה שתסיימו כל עונה שלה עם חיוך מטופש על הפנים, ולא תהיה לכם בעיה לחזור ולצפות בה שוב ושוב. 

כמה כיף לכתוב על סדרה שהתחילה ונגמרה, שצפיתי בה בזמן אמת ושזכתה להכרה ביקורתית (גם אם הגיעו לה בעונות הקודמות עוד כמה פרסים). זו כנראה הסדרה היחידה שאני יכול להמליץ עליה בלב שלם לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר ולדעת שהם יתאהבו בה לפחות כמוני. 

ביקורת: The Wolf of Snow Hollow

$
0
0

The Wolf of Snow Hollow (להלן מי מפחד מהזאב הקר) הוא סרט טוב מאוד שהיה יכול בקלות מדהימה להיות סרט גרוע. יש לו כל המרכיבים להיות סרט שפשוט לא עובד: בליל של רעיונות מוכרים, תקציב נמוך, שחקנים לא מוכרים ואווירה שמזגזגת בין רצינות תהומית לקומדיה שחורה (לפעמים באותה הסצנה). הוא מנסה לבדר את הצופה עם שטויות ובאותו זמן להציג דיוקן קודר של אדם בגמילה: דמיינו אם "מנצ'סטר ליד הים" היה מתנהל בדיוק באותה צורה אבל במקביל לכל זה הייתה מומיה שהורגת אנשים ותבינו במה מדובר. קל לראות איך שורה של טעויות קטנות בבימוי או בכתיבה או במשחק היו הופכות אותו לתוצר מביך שנדחס למאחורה של נטפליקס, אבל איכשהו נוצר מכל אלו סרט מצוין, אחד הטובים של השנה אפילו.

בעיירה הקטנה סנואו הולו, מהמקומות האלו שכנראה חיים על עונת התיירים שאוהבים לגלוש ולשתות, יש סגן שריף בשם ג'ון מרשל (ג'ים קאמינגס, גם הבמאי) שיש לו כמה בעיות קטנות: הוא אלכוהוליסט בגמילה; הוא פרוד מאשתו (ששונאת אותו); אבא שלו, השריף, מסרב לפרוש למרות שהוא בבירור זקן מדי לתפקיד הזה (ואני לא מתכוון לגרסת נשק קטלני אלא לגרסת צעד-אחד-ממוות); האנשים האחרים במחלקה חושבים שהוא סובל מטיפה בעיה של שליטה בכעסים; אה, ומישהו מתחיל לרצוח נשים בעיר – באכזריות בלתי נתפסת. 

אמרתי מישהו ולא משהו. שלא תעזו להגיד משהו. מפלצות זה לא דבר אמיתי, לא משנה כמה עדים אמרו שהם ראו משהו שנראה ממש כמו זאב, רק גדול בכמה מידות והולך על שתיים. אין דבר כזה אנשי זאב. בטח שלא בעיירה הקטנה הזו ובטח שלא עכשיו כשהוא נורא לחוץ עם כל מה שמסביב.  חבל רק שאף אחד לא אמר את זה למפלצת שהופכת כל לילה לחגיגה בבית מטבחיים.

קאמינגס מבצע מעשה איזון נדיר ומרשים: הסרט הוא קומדיה על חבורה של שוטרים שלא ממש מוכנים למה שהם צריכים להתעסק איתו, בתוספת צילומי הנוף המושלג המרשימים אפשר כמעט לחשוב שאנחנו ב"פארגו". הוא גם מותחן מאיים על אנשים שמנסים לשרוד משהו שנראה על טבעי בכוח ההרג שלו. והוא גם דרמה אנושית מאוד על אדם שבאמת הכניס את עצמו לזבל אבל יודע את זה ומנסה לצאת, רק שהוא ממשיך ליפול פנימה.

האיזון הנדרש הוא להימנע מלהפוך את הסרט והדמויות לקלישאות. השוטרים שסביב ג'ון אמנם לא ממש מוכנים להתמודד עם מפלצות, אבל זה לא בגלל שהם כפריים נבערים או מוקיינים סטייל "תרגיל לשוטרים מתחילים". הם פשוט חברה רגילים במצב לא רגיל. הבת של ג'ון יכולה הייתה בקלות להיות פרחחית מעצבנת שממרה את פי אביה (שיודע מה טוב כמובן), אבל מה לעשות שהיא צודקת ואבא שלה הוא לא בדיוק מודל לחיקוי. אפילו השריף העקשן מקבל מספיק סימפטיה כדי להפוך לדמות עגולה שיש לה סיבות משלה להיות כזו נודניקית. בולטת מעל כל הדמויות האחרות בסרט היא ג'וליה רובסון (ריקי לינדהם, חצי מהצמד "גארפנקל ואוטס"), השוטרת מספר שתיים בעירייה, יש לה פרצוף נהדר ומלא הבעה שמאפשר לה להגיד כל דבר בעזרת מבט קטן. היא נחמדה, חכמה, מלאת עצות ומנסה לשמור על הבוס שלה מלהתמוטט. היא עדיין לא מארג' גנדרסון, אבל היא בהחלט בדרך לשם.

ג'ון עצמו הוא עוד דוגמה לכוחו של התסריט והביצוע – היה קל להפוך את הדמות הזו לשמוק לא סימפטי לחלוטין או, מצד שני, להיות יותר מידי אמפטיים להתפרצויות שלו ולחוסר היכולת שלו לנהל את המצב. הסרט מבין שהוא בנאדם שפישל, וממשיך לפשל, אבל שהוא גם משתדל להשתפר. הוא לא גיבור או נבל. הוא פשוט בנאדם. המסע שלו לגלות את המפלצת אמנם מוריד אותו לשאול תחתיות אבל אין שום חשש שפתרון הפשע יהפוך לאיזה פתרון קסמים שיטפל בכל הבעיות שיש לו בחיים.

The Wolf of Snow Hollow (להלן זאב אמריקאי באמריקה) הוא סרט קצר, חלק מגל מבורך של סרטים שלא מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות. יש חשש שהצורך לאזן בין כל הדמויות האלו, ליצור תעלומה משכנעת, לבנות אווירה של פחד (צילומי אווירה מצוינים של נטלי קינגסטון) ולספק את תאוות הדם של חובבי האימה יותיר את הסרט מתנשף בכבדות. ולא אכחיש שהסרט אכן מרגיש נמהר לפרקים. המון דמויות מופיעות על המסך בהתחלה, כדי לספק גלריית חשודים מספקת, והמידע נזרק על הצופה בקצב די מסחרר. נוסף על כך הסיפור מתמקד ברובו בעולם האישי של הדמויות עד שפתרון התעמולה הופך למשהו שהוא כמעט בדיעבד. לא שזה גילוי רע, אבל הוא מרגיש לא מספק דיו.

בכל זאת, יש לסרט עריכה חכמה שמצליחה לשלב את כל פיסות המידע האלו בלי לפגוע בזרימה של הסיפור. להפך, בשלב מסוים נראה שעודף המידע והדרך שסצנות פשוט זולגות אחת אל השנייה בלי זמן להירגע הוא לא פספוס אלא החלטה מודעת של קאמינגס שמאפשרת לנו להיכנס כמו שצריך לראש של מישהו שנמצא באופן תמידי על סף פאניקה: אנחנו נמצאים בתוך סצנה אחת אבל הקולות של הדיאלוגים מהסצנה הבאה כבר מתחילים לזרום, הצופים מבינים מה זה להרגיש שאתה נמצא צעד אחד מאחורי העולם – קצת בעייתי כאשר כולם מצפים שתהיה דווקא ארבע צעדים קדימה. 

 מרשל הוא מישהו שנאבק, במשך מה שנראה כמו זמן רב, כדי לתבוע לעצמו מידה של שליטה בעולם שפשוט לא מוכן להיענות לדרישות שלו. הוא יוצר את השגרה הזו בנחמדות וכוחניות יתר, מנסה להחליק את הבעיות במקום להתעסק בהן, בתקווה שהן ייעלמו לפני שהן יתפוצצו. הדבר הזה (זה לא איש זאב כי אין אנשי זאב, ברור?!) שמתקיף את העיר הוא פשוט הקש ששובר את גב הגמל. ועכשיו השאלה היא – האם הגמל יכול לטפל בגב שלו, להתאושש ואז לבעוט בזאב שממשיך לנשוך את הגמלים האחרים בזמן שהגמל שלנו רק מנסה לשתות את הקפה שלו בשקט. גמלים שותים קפה בכלל? נראה לי שדי הלכתי לאיבוד במטאפורה.

The Wolf of Snow Hollow (להלן הזאב מסנו וול סטריט) הוא לא סרט מושלם. לעיתים התקציב הזול ניכר לעין, הוא הולך מידי פעם על הפחדות הקפצה זולות ובאמת שהייתי סולח לו על עוד חמש-עשר דקות שאולי היו הופכות את הקליימקס ליותר קליימקטי. אבל בסופו של יום זה סרט שיודע מה הוא רוצה להגיד ואיך הוא רוצה להגיד את זה, והוא מצליח לעשות את זה בפחות מתשעים דקות. כן ירבו. 

ביקורת: בובספוג הסרט: מבצע הצלה

$
0
0

המהפך הושלם. אחרי סרט אחד שבו כל הדמויות היו דו מימדיות וסרט שני ששילב דו מימד מתחת לים ותלת מימד מחוץ לו, "בובספוג: מבצע הצלה" החדש שעלה לאחרונה בנטפליקס, כבר מתמסר לחלוטין לעיצוב הממוחשב והתלת מימדי. העיניים של כולם בולטות החוצה מהפרצוף, החורים הספוגיים של בובספוג שקועים פנימה והמרקם של המכנסיים של פטריק כל כך מדויק שאפשר ממש לדמיין איך הם מרגישים על העור.

בהתחלה זה מוזר, כי מי לעזאזל רואה סרט של בובספוג בשביל אנימציה מושקעת ומרקמים ריאליסטיים, אבל תכלס, זה נחמד. אפילו יש התרגשות קלה בפעם הראשונה שרואים את אחד מחמשת הלקוחות הגנריים של הסרטן הפריך, נגיד הגברת עם משקפי השמש והג'ופרו, בגרסה דיגיטלית משוכללת. המייקאובר לא גרם ליוצרי הסרט לוותר על סגנון האנימציה וההומור הויזואלי והסרט מפוצץ בפרטים קטנים מהסדרה או מהסרטים הקודמים (תתכוננו נפשית לקאמבק של מכונית ההמבורגר). כמו בכל פרק בסדרה, גם בסרט מורגשת מידת ההשקעה והאהבה הגדולה של כל המעורבים לעולם הצבעוני של בובספוג וחבורתו. חבל שלמרות כל זה מדובר בסרט הבובספוג החלש ביותר מבין השלושה שקיבלנו עד היום.

המאורע המחולל הפעם הוא חטיפתו של החילזון האהוב גרי. כמו בכל יום רגיל, בובספוג יוצא לעבודתו במזללת הסרטן הפריך ומשאיר בבית את חיית המחמד היקרה שלו. שלא כרגיל, הפעם מגיעים אל בית האננס משרתים של המלך פוסידון (מאט ברי, שכבר דיבב דולפין-חלל בסרט הבובספוג הקודם). קצת כמו דמותו החוזרת של המלך טריטון, פוסידון הוא נרקיסיסט ואנוכי עם חרדה קיצונית מהזדקנות, כך שעבורו, גרי הוא לא חיית מחמד אהובה אלא צנצנת של קרם פנים. ברוח הקוסמטיקה הקוריאנית, הוא משתמש בריר חלזונות לצרכי אנטי אייג'ינג ומשליך את החילזון התורן כשהריר אוזל. כשהבשורה המרה מתגלה לבובספוג, הוא ממהר לאסוף את פטריק ואת אוטו (אקוופינה), הרובוט הדכאוני שיצרה סנדי, והשלושה יוצאים לרוד טריפ אל משכנו של המלך הרשע – העיר האבודה אטלנטיק סיטי (באנגלית זה יותר מצחיק). 

עד היציאה למסע הסרט מצוין, אבל הכיוונים שהעלילה לוקחת משם והלאה די מבאסים. כלומר, זה עדיין סרט כיפי ומצחיק עם הרבה הברקות ואחוז גבוה של פאנצ'ים לדקה, אבל הבעיה היא שזה יותר רצף של סצנות מאשר ממש סיפור. סצנות חביבות כל אחת בפני עצמה, אבל לא כאלה שמתגבשות לכדי סיפור קוהרנטי שאפשר להיות מושקעים בו רגשית.

כדי להסביר למה זה מבאס, בואו ניזכר רגע בסרטים הקודמים בסדרה. הסרט הראשון מ-2004 התמקד בקונפליקט שמגדיר את הסדרה כולה – העובדה שבובספוג הוא ספוג בוגר עם דירה ועבודה, אבל מנטלית הוא ילד בן 7 שאוהב בועות סבון, דובונים וממתקים. החיים מאלצים אותו לצאת למסע נועז ואשכרה מפחיד, אבל גם בסיומו הוא נשאר אותו ילד-מבוגר נאיבי וטוב לב. הסרט מ-2015 (שבארץ נקרא "בובספוג מכנס מרובע: הסרט" כי הכל מטומטם), לעומת זאת, הלך חזק על המוזרות האינהרטית של הסדרה, שהיא לא פחות סדרה לסטלנים מאשר לילדים. זאת קומדיה משוגעת שמערבבת את מקס הזועם עם הזיות פסיכדליות על מסעות בזמן ובחלל, גיבורי על ועלילת מטא עם פיראט ושחפים מדברים.

אז מה קורה בסרט השלישי? ובכן, בובספוג ופטריק עושים שטויות במערב הפרוע ואז עושים שטויות באטלנטיק סיטי ואז יש הרבה פלאשבקים קיטשיים לילדותם של הגיבורים וזהו בערך. מהנה? רוב הזמן. מעניין? לא ולא. חוויה משמעותית? לא ממש, יותר כמו פרק ארוך של בובספוג, ולא מה-A ליסט.

קחו לדוגמה את הסיקוונס במערב הפרוע. הוא מתחיל בפגישה גורלית של הצמד עם עשב מתגלגל שהוא בעצם קיאנו ריבס כמדריך רוחני וממשיך לסצנה במסבאה רדופת רוחות של פיראטים, שהופכת לנאמבר ממחזמר ואז לקרב עם אל-מת עוצמתי מפחיד. לא אספיילר אילו שני מפורסמים נותנים כאן הופעת אורח, אבל כן אגיד שמדובר בטיפוסים מהסוג שהאינטרנט אוהב, ברוח הופעת האורח של דיוויד האסלהוף בסרט הראשון. 

הופעות אורח מצחיקות שלא מקדמות את העלילה זה בסדר גמור, אבל יש כאן שלוש כאלה תוך עשר דקות, באפיזודה צדדית שאפשר היה להשמיט מהתסריט בקלות. זה פשוט מזיע ממאמץ, ואנחנו בקושי באמצע הסרט. 

בהמשך יש הופעת אורח של טיפאני האדיש בתפקיד עצמה (כלומר, היא דג בשם Tiffany Haddock, אבל זאת היא) ושיר בביצוע של Weezer. אם בוב רוס היה חי, כנראה שגם הוא היה נותן פה הופעת אורח. זה מרגיש כמו פאנסרוויס לצופה הבוגר ו/או סטלן שיריע ויגיד "חחחחח איזה רנדומלי", סגירת פינה לפני שהסרט פונה למה שהוא באמת רוצה לעשות – להראות לנו פלאשבקים.

כי אחרי שהסרט מסיים את שלב השטויות, הוא יוצא לרצף ארוך ולא ממש מעניין לילדות של בובספוג ושאר החברים, שמסתבר שהכירו כולם במחנה קיץ בשם Camp Coral (או בעברית "קייטנת שונית"). בכל אחד מהסיפורים מתברר שבעצם בובספוג שינה את חייה של הדמות לטובה, עודד אותה לדבוק בתשוקה האמיתית שלה ובעצם הפך אותה למי שהיא. אין בפלאשבקים שום טוויסט מפתיע על ראשית הדרך של הדמויות – סנדי מדברת במבטא, סקווידוורד יהיר ומנגן בקלרינט וכו'. אבל היי, עכשיו יש לכולם עיניים ענקיות!

מעבר לכך שכאמור, זה לא ממש מעניין, הסצנה במחנה הקיץ קצת חוטאת למהות של "בובספוג" כמותג. זאת לא סדרה מחממת לב על איך ספוג מדהים, אדיב, טוב לב וקדוש מציל את היום. זה גם לא סיפור על "חבורה" שמכירה כבר שנים.  זאת סדרה אנימציה חמודה, מצחיקה, קצת צינית, לפעמים אפלה ולעיתים קרובות פסיכדלית, על בחור צעיר שמנסה למצוא את דרכו בעיר, אדם שיש לו חברים קרובים, אבל גם קולגות ומכרים שנאלצים לתקשר איתו בשל הנסיבות.

הכי מבאס – הפלאשבקים האלה שם לא רק בשביל עיצוב הדמויות החמוד של הדמויות בילדותן. הם שם כי "Kamp Koral" היא סדרת ספין אוף בסגנון "החבובוטף" שתעלה לשידור בשנה הבאה, וצריך להרגיל את הילדים לדבר הבא שהם ירצו את המרצ'נדייז שלו. זה לא הופך את הסרט ללא שווה צפייה, חלילה, אבל זה קצת מבאס לגלות שהעלילה נחטפת בשלב מסוים לצרכי קידום מכירות. 

"מבצע הצלה" הוא לא בחירה רעה לערב צפייה משפחתי, וכנראה שגם לישיבה מעושנת עם חברה הוא יתאים. הוא לא משעמם או מעצבן, אבל הוא ילדותי יותר מהסרטים הקודמים, לא ממש פרוע וזניח למדי. החידוש האמיתי היחיד כאן הוא אנימציית התלת מימד, שהיא בסדר גמור, אבל לא מספיקה כדי להפוך סרט בינוני לטוב. קיאנו ריבס, אגב, נותן כאן הופעה טובה יותר מכמה תפקידים ראשיים שעשה בסרטים אחרים. אז יש לנו את זה, וזה נחמד.

ביקורת: הטיגריס הלבן

$
0
0

את "הטיגריס הלבן" ראיתי אחרי שקראתי את הספר, שזה אומר שני דברים: באתי עם ציפיות מונמכות, וידעתי את כל העלילה שתהיה בסרט (שנשאר די נאמן למקור). אני מציין את זה כי נקודת המבט החיובית שלי על הסרט ככל הנראה מושפעת מכך שקראתי את הספר ולא התרשמתי ממנו, ואז ראיתי את הסרט מוציא את כל אותם תיאורים חוזרים ונשנים על כך שהודו היא מקום מושחת ונוראי ומחליף אותם במשהו שמזכיר אפיוני דמות ועלילה.

הסרט הוא לא שיפור בכל מובן על הספר, יש לציין. הסרט, שמתאר את סיפורו של ברהאם, נהג הודי שמתחיל באשפתות ומסיים כראש חברה, עדיין נשען על סיפור המסגרת שלא מוסיף כלום שבו ברהאם מספר את סיפורו לנשיא סין ומדי פעם מתעקש לשחזר סצנות שהיו קריטיות בספר אך בסרט קצת הולכות לאיבוד, למרות שהן עדיין עוצמתיות – כמו אותה סצנה שבה ברהאם מחרבן בפומבי מול מישהו אחר בעוד שניהם צוחקים כמו מטורפים. אם לא קראתם את הספר ואתם תוהים מה הסיפור – אני נשבע לכם שיש הקשר, אבל אני מודה שגם כסצנת "מה לעזאזל" זה עובד די טוב.

בשלב די מוקדם של הסרט (ועוד יותר מוקדם של הספר, אבל אולי הגיע השלב שאתחיל להפריד בין השניים) אנחנו מגלים שברהאם הגיע לאן שהגיע בזכות פשע כלשהו, ו"הטיגריס הלבן" מתחיל לקבל גוון של סרט מוכר: איך האיש הפשוט התדרדר לפשע ומה שקרה לו בדרך. אבל "הטיגריס הלבן" על כל פספוסיו הוא סרט ששואל שאלה אחרת לחלוטין, והיא: איך משרת, כזה ששירות אדונים מוטמע בד.נ.א שלו, שגדל במחשבה שהוא אפר לרגליהם של אנשים שהוא צריך להודות על כך שהם מוכנים לירוק בכיוונו – איך מישהו כזה הופך לאדם חופשי?
כי אמנם רשמתי שברהאם הוא נהג, אבל בהודו יש ל"נהג אישי" מטלות קצת אחרות: למשל, לבשל, לנקות, לקרצף, לעשות מסאז' לרגליים של האדונים שלו, ובקיצור – להיות משרת, שלא לומר עבד. אז מהו הרגע שבו למשרת נמאס והוא מתמרד נגד האדונים שלו?

לצופים מערביים התשובה כנראה תהיה ברורה: אולי זה יקרה אחרי שידברו אליכם לא יפה; או שיבעטו בכם; או שיאיימו עליכם; או שיזרקו עליכם חפצים; או שיקללו אתכם; או שיצחקו עליכם בפנים. לכן לצופים מערביים צפייה ב"הטיגריס הלבן" עלולה להיות מרתון תסכול של צעקות על המסך בדמוי "תברח משם כבר, למען השם!" או "תהרוג אותם כבר, יאללה!". אבל ברהאם הוא לא צופה מערבי. ברהאם הוא משרת, והוא חונך כל חייו להיות משרת, ועל פי כל מה שקורה מסביבו, הוא גם עתיד למות כמשרת. כי כמו שהוא אומר בעצמו: משרת בהודו הוא מישהו שאם תיתנו לו את המפתח להשתחרר מהשלשלאות שלו, הוא יזרוק אותו עליכם ויקלל אתכם.

יש בזה משהו מרענן וגם מתסכל: אנחנו רגילים לראות בקולנוע דמויות פעילות שלוקחות את המושכות בידיים ולא מוכנות לסבול השפלות, אבל ברהאם הוא משרת, ולסבול השפלות זה חלק מהחוזה הלא כתוב שלו. אין כאן סצנות "אני ספרטקוס", ואין כאן גם התחכמויות בסגנון "מועדון קרב" שבהן רואים את ברהאם מפליץ על המושבים לפני שהאדונים שלו נכנסים. הוא משרת בכל ליבו, וכשהוא אומר שהאדונים שלו הם כמו ההורים שלו יש בו חלק שמאמין בזה, גם אם הוא לא רוצה בכך.

מה שיש כאן, לעומת זאת, זאת נבירה מוצלחת למדי לתוך נפש של אדם ששונא את כל מה שהוא עושה ולא מצליח להשתחרר מזה. כן, יש רגעים קטנים של חמלה, קשר אנושי ושמחה, אבל הם כמו פרחים יפים מאוד בתוך ביצה טובענית – בסופו של דבר, אתם עדיין בדרך למטה.

את הסרט ביים רמין בהראני ("בכל מחיר", "99 בתים", "הסרט הקצר שבו וורנר הרצוג מדבב שקית זבל"), במאי אמריקאי ממוצא איראני שזה הסרט הראשון שהוא מביים מחוץ לגבולות ארה"ב, ובאמצעות הניסיון שלו והזרות שלו הוא מצליח לעשות כמה דברים שסרטים הודיים לא ממש יכולים לעשות: כמו אחיו הגדול שאותו הוא עוקץ, "נער החידות ממומביי", נראה שרק לבמאים מחוץ למדינה יש את החופש להראות את העוני שלה. אבל בעוד ש"נער החידות ממומביי" הפך את העוני לאיזה אפוס מרהיב שמסתיים בשירה ובריקודים, "הטיגריס הלבן" מילולית אומר בשלב כלשהו "עוני זה לא דבר שאפשר להשתתף באיזו תוכנית, לזכות במיליון רופי ולהשתחרר ממנו".

אז למרות שנכנסתי מאוד סקפטי אל הסרט, מצאתי את עצמי שוקע בתוכו יותר ויותר: לא הכל עבד אבל סצנות מסוימות עבדו מאוד, ולקראת השעה השנייה, לאחר שהסרט נפטר ממה שהוא בעצם פרולוג ארוך של "איך ברהאם הגיע לדלהי", הסצנות הטובות הגיעו בתכיפות גבוהה יותר ונהיו יותר ויותר טובות. המשחק של כל המעורבים אף פעם לא ממש הרקיע לשחקים, אבל השחקן הראשי (אדראש גוראב) והשחקנית שמגלמת את פינקי מאדאם (פריאנקה צ'ופרה, שתככב השנה גם ב"מטריקס 4" ושעושה תפקיד ממש מוצלח ב"Barfi !") כן מצליחים להרשים ולקלוע במשהו בדמויות המסובכות שלהן. אולי אפשר להגיד שהסרט עבר איזו סטריליזציה לעומת המקור הספרותי, אבל אולי גם אפשר להגיד שהוא נמנע מלהיות עוד סרט שמתענג על הצגת עוני קיצוני כדי לזעזע את הצופה המערבי ולזכות בנקודות.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שהוא פשוט לא ממש מצליח לגרום להכל להתחבר בסוף. אחרי שעה שנייה נהדרת הסרט מגיע לנקודת שיא ואז קצת הולך לאיבוד: הוא מציג עוד כמה מאורעות וכמה הגיגים של ברהאם, אבל הוא עושה את זה בכזה חיפזון שצופה שרגע לא שם לב יתקשה להבין שהוא פספס משהו.

זאת כנראה הבעיה עם במאי שנצמד קצת יותר מדי למקור, בעוד שהיה עדיף אם היה מקצץ ממנו עוד, ומצליח להבין קצת יותר טוב מה חשוב לסיפור ומה צריך להישאר ברקע או על רצפת העריכה (כמו נגיד העניין עם נשיא סין, שהיה צריך להיגנז עוד בגרסה הספרותית). אבל בתוך ים של "עוד סרט נטפליקס" יש ל"טיגריס הלבן" מספיק רגעים חכמים, צניעות, והבחנות ואבחנות כדי להעלות אותו לאחד מהסרטים היותר טובים שנטפליקס אישרה בלי מחשבה יתרה ולא השקיעה בהם יותר מדי. ואולי אם היו משקיעים בו עוד קצת הוא היה יכול להיות נהדר.

ביקורת: פחד ראשוני

$
0
0

"פחד ראשוני" הוא מסרטי סוף-אמצע שנות התשעים הקלאסיים האלה: סרטים אפלים, מלאי טוויסטים, על רציחות, ובתי משפט, ועורכי דין, ואדוארד נורטון איכשהו נמצא בו, והסוף גורם לך לשמוט את הלסת. "לא עושים סרטים כאלה יותר", יגידו שלל חובבי קולנוע בערגה, וזה פשוט כי עשינו כל גרסה אפשרית שלהם בטווח של איזה חמש שנים.

"פחד ראשוני" מספר את סיפורו של אחד עורך דין, מרטין וייל (ריצ'רד גיר), מסוג עורכי הדין שכולם אוהבים לשנוא: כאלה שמגינים על פושעים, רוצחים, ושאר נוכלים כדי לקבל כסף טוב ופרסום. הוא מכיר כל טריק בספר, כל תקדים לא ברור, והוא יעשה הכול כדי שהלקוח שלו יקבל את ההגנה האפקטיבית ביותר – בלי קשר לשאלה האם הוא אשם או לא.

סיפורנו מתחיל (או יותר נכון, נכנס להילוך) כשהארכיבישוף של שיקגו נרצח, ומזירת הפשע בורח נער צעיר מכוסה בדם מכף רגל ועד ראש – מה שידוע בעגה המקצועית כ"תיק סגור" – והפרקליטות הולכת לדאוג שאותו נער, ארון סטמפלר (אדוארד נורטון בתפקיד הבכורה שלו), הולך לקבל את עונש המוות שמגיע לו. אלא שאז מגיע וייל, שמוכן להגן על נורטון ללא תשלום, מאותן סיבות נכלוליות שלו, ולאט לאט מתחיל גם להאמין שאין סיכוי שסטמפלר עשה את זה: הנער הזה (ואדוארד נורטון בהחלט נראה כאן הכי פשוש שרק אפשר), עם הגמגום שלו, עם המבט התמים שלו, פשוט לא מסוגל לפגוע בזבוב, בטח שלא בארכיבישוף, ובטח שלא לדקור מישהו 78 פעמים עם סכין קצבים, לסרס אותו ולהוציא לו את העיניים. בטח.

קשה לשער כמה צפייה בסרט בזמן אמת הייתה מטלטלת עבור המוני אנשים, אבל לצערו של הסרט, הוא קיים גם 25 שנה אחרי שיצא, ועל כן עד היום הוא עבר איזו "התיישנות" שהופכת את הצפייה בו לכזאת שעובדת בכמה מובנים ורבדים: ראשית כל היא עובדת במובן הישן נושן של מותחן, שככל שמכירים את הז'אנר ככה הוא פחות מפתיע, אבל גם לבקיאים ומנוסים אני חושב שהסרט ייתן כמה הפתעות. שנית הוא קיים כמעין קפסולת זמן לימים שבהם "כמורה" לא הייתה שם נרדף למעשים שגילו ב"ספוטלייט". הסרט כל כך עמוק במחשבה שכמובן שכמרים הם טהורים וטובי לב, שהצופה לא בטוח אם הוא שלב אחד לפני הדמויות בסרט או לפני הסרט עצמו. שלישית, קשה שלא לראות כאן את ריצ'רד גיר כעורך דין נכלולי שמנסה להגן על נאשם ברצח ולא לחשוב על "פחד ראשוני" כאיזה גרסה סטרייטית יותר של "שיקגו".

אבל רביעית, ואולי יותר חשוב, הוא קיים כפריקוול לריימונד הולט, מפקד התחנה של "ברוקלין תשע תשע", שכן אנדרה בראוור משחק בסרט זה תפקיד משני אך נוכח, וכל פעם שהוא על המסך אי אפשר שלא לצעוק "איזה קטנצ'יק הוא! מה זה הדבר הזה?!" – במיוחד כשהוא מדבר בדיוק באותו קול סמכותי ועמוק שלו, כל זה בזמן שהוא נראה בן 5 (וגם דומה קצת לצ'ידי מ"המקום הטוב", ברגעים מסוימים).

עוד רובד, שדווקא כנראה היה קיים בזמן אמת, הוא הקומדיה/דרמה הרומנטית במרכז הסרט, שלטעמי האישית יותר טובה (ובריאה) מכל "אישה יפה" שיש – לורה ליני בתפקיד עורכת הדין של התביעה והאקסית של גיר מוכיחה את עצמה כשווה לו, וככזאת שיודעת להחליף איתו מהלומות חוקיות, משפטיות ולשוניות, ודווקא בגלל שהתפקידים שלהם מונעים מהם קשר רומנטי, המתח ביניהם מאיים לפרק את המסך – כמו קומדיית סקרובול מאוד מאוד אפלה.

אבל נו, טוב, אני קצת עובד על עצמי. עבור רוב האנשים, אז כמו היום, הסרט עובד במובן אחד בלבד, והוא ההופעה של אדוארד נורטון כארון סטמפלר, הנער שאין סיכוי שלא רצח את הארכיבישוף אבל גם אין סיכוי שהוא כן רצח אותו, שבוודאות מסתיר משהו אבל לך תדע מה. לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם קיבלו מועמדות לאוסקר על התפקיד הראשון שלהם (למרות שיש קבוצה קטנה שכזאתש, וחלק גם קיבלו את הפרס עצמו, ולא רק מועמדות), אבל אדוארד נורטון כן. אבל גם אילו לא היה מקבל מועמדות, קשה להתכחש לכמה מבריקה ההופעה הזאת, בייחוד שנזכרים שחלק מהותי ממה שמבריק בה (הגמגום, מחיאות הכפיים) הוא אלתור של נורטון שלא הופיע בתסריט.

וזה ממש לא עוצר פה: נורטון אומנם עוצר נשימה בתפקידו ב"פחד ראשוני", אבל אם חוזרים לאותה שנה, נזכרים שהוא הופיע בעוד שני תפקידים בסרטים שונים לחלוטין: "לארי פלינט האיש והסקנדל" (שם הוא דווקא גילם היה בתפקיד עורך הדין) ו"כולם אומרים אני אוהב אותך", המחזמר המוזר של וודי אלן (יש לו נאמבר חמוד שבו הוא רוקד בחנות תכשיטים, בתפקיד שכאשר צופים קשה להאמין שמדובר באותו שחקן מ"פחד ראשוני"). וזה נהיה רק מרשים יותר כשנזכרים ששני התפקידים הבאים שלו הם "אמריקה איקס" ו"מועדון קרב". ככה מתחילים קריירה.

ובכל זאת, "פחד ראשוני" הוא לא רק המופע של נורטון – לורה ליני, אלפרה וודארד, פרנסס מקדורמנד, אנדרה בראוור וריצ'רד גיר נותנים הופעות נהדרות (מי בתפקיד קטן יותר ומי בתפקיד גדול יותר) שאולי קצת נשכחות לאור התפקיד הגדול מהחיים של נורטון, אבל בכל רגע שהדמויות האלו על המסך אי אפשר שלא לחבב אותן, במיוחד עם הדיאלוגים המושחזים ששמו להם פה. ואומנם הקונצנזוס סביב הסרט הוא משהו כמו "אחלה דרמת פשע שנורטון מעלה לסרט שווה צפייה", אבל לדעתי זה מחמיץ את הסרט, שיש בו הרבה יותר מזה. מצד שני, בתקופה שבה יצאו שלושה סרטים כאלה בכל שנה – קל להבין למה הוא כן קצת נשכח – אפילו אם מגיע לו טוב יותר.

ביקורת: חזיר באוויר

$
0
0

נתחיל בסיכום: 'פורקו רוסו' (חזיר באוויר בתרגום העברי) הוא סרט ממש, אבל ממש, כיף. אולי סרטו הכי כיפי של מיאזאקי, במובן של 'תפעילו את האידיוטומט ובואו נהנה'.

'פורקו' מספר על הימים הטובים ההם, בהם היה השפל הגדול, הפאשיסטים עלו לשלטון באיטליה, שודדי אוויר בספינות מעופפות שלטו בים, נשים היו נשים אמיתיות וגברים היו גברים אמיתיים, חוץ מטייס אחד שהיה גבר אמיתי עד שכישוף לא ברור גידל לו פרצוף חזירי במקצת. אותו הטייס ידוע כ'חזיר אדום'. חזיר על שם הפרצוף ואדום על שם הצבע של המטוס, אם כי חובבי מלחמת העולם הראשונה ישימו כמובן לב לכך שזו מחווה ל"ברון האדום", הטייס הגרמני המהולל מנפרד פון ריכטהופן, שמטוסו האגדי היה צבוע באדום.

מכל מקום, פורקו הנ"ל הפך טייס להשכיר שמוצא את פרנסתו בפעולות כמו לחימה בפיראטים המעופפים וחילוץ הכיתה הטיפשה ביותר בכל בית ספר יסודי אי-פעם ממלתעותיהם. חוץ מזה הוא כנראה מאוהב בג'ינה, זמרת בבית קפה הנמצא על אי קטן שאליו מגיעים כולם בלילות כדי לנוח (הלחימה בשטח בית הקפה אסורה), אלמנתו של חברו הטוב שהיה טייס גם הוא. וכל זה קורה בתקופה שבה הפשיסטים עולים לשלטון, כפרים ננטשים מהגברים שיצאו לחפש עבודה, והוא גם צריך להתמודד עם זה שנשים צעירות יכולות להנדס מטוסים.

איזה מזל שהסרט לא נותן לכל אפשרויות פיתוח העלילה הללו, וגם לא לכמה אחרות, להפריע לו. זאת אומרת, 'פורקו' נוגע בהמון-המון-המון נושאים רציניים ועמוקים, אבל בתכל'ס – מסמן וי על כולם במהירות ואז עוזב והולך להתעסק בסיפור האמיתי שמעניין אותו: סיפור עמוק, מפורט ומרגש על אהבה. אהבה למכונות מעופפות שעושות וורום וורום וורום.

כי אם יש משהו שברור מהסרט, הוא שמיאזאקי ממש, אבל ממש, באמת ממש, ואפילו יותר מזה, אוהב את ימי תחילת התעופה. 'פורקו' הוא כמדומני מהקצת-פחות מושקעים (הכל יחסי!) שבסרטי מיאזאקי מבחינת האנימציה, אבל המטוסים כולם מושקעים, חלקם מומצאים וחלקם הם דגמים אמיתיים בהחלט, עד כדי הכנסת בדיחות ליודעי ח"ן. חלק שקופות יותר – מנוע שכתוב עליו "ג'יבלי" – וחלק באמת מתוחכמות. המטוס של פורקו רוסו מבוסס על ערבוב של כמה דגמים, אבל בעיקר סאבויה-מרקטי S.21, מטוס שכלל את כל התכונות שפורקו מייחס לו בסרט, אחת לאחת. ועוד יותר מזה: אחת הדמויות המשמעותיות בסרט היא טייס בשם קרטיס, שפורקו רוסו מזכיר שזכה שנתיים רצוף בגביע שניידר (תחרות לקביעת שיאי טיסה שיש בסרט מאורע שמאוד מזכיר אותה). אז במציאות לא היה טייס בשם קרטיס, אבל המטוס שלו בסרט הוא בלי שום ספק מטוס של חברת קרטיס שמטוסים מתוצרתה אכן זכו פעמיים ברצף בגביע שניידר. מי ישים לב לזה חוץ ממשוגעים לדבר? מיאזאקי, אני מניח.

כל זה חשוב, כי לא פשוט לעשות סרט על מכונות שעושות וורום ושהוא גם ייצא טוב (התביעה מציגה את 'ספיד רייסר'. התביעה סיימה טיעוניה). אבל מיאזאקי ממש, ממש אוהב מטוסים ישנים, וזה ניכר מכל פרט.

זה כמובן לבדו לא מספיק לסרט טוב, אבל לאהבה הגדולה שלו לנושא הסרט מצטרפת העובדה שיש בו אקשן כמעט בלתי-פוסק ועשוי היטב, שמלווה בחוסר-רצינות כמעט מוחלט (כמעט, כי יש כמה סצנות דרמטיות – אחת מאוד מרשימה, אבל החלק הדרמטי הוא החלק החלש בסרט) כדי שחלילה לא נתפתה לחשוב שמרכז הסרט הוא משהו אחר חוץ ממכונות מעופפות שעושות וורום וורום וורום וגם יורות אחת על השניה כי כל דבר נראה מגניב יותר אם יש לו מכונות יריה. למרבה המזל, חוסר הרצינות הזה גם מצחיק. למשל, אילולא העובדה שסצנת הפיראטים וכיתת-בית הספר שהזכרתי קודם מצחיקה מאוד, היה צריך להעביר את האידיוטומט למצב טורבו כדי להצליח לסדר את ההתנהגות של הכיתה המדוברת, או כדי להתעלם מזה ששיטות חילוץ החטופות של פורקו רוסו – תירה על המטוס שבו הן טסות, אבל בזהירות – היא טיפשית רק קצת פחות משיטות הקומנדו המצרי לחילוץ מטוסים חטופים. יש אפילו קטע אחד שבו התנהגות הפיראטים כל-כך טפשית, שאפילו פורקו בעצמו טורח להעיר עליה.

ואילולא היתה רוח הכיף שורה על הסרט כולו מקצה לקצה, ייתכן שהיה מפריע לי שהפאשיסטים נכנסים ויוצאים ואי אפשר להבין מה הפואנטה שלהם חוץ מאנשי-בולשת-רע, או שנושא השפל הכלכלי והשפעתו מוזכרים כמה פעמים אבל בעיקר כניימדרופינג ולא לאיזה צורך מועיל (כן, יש קו עלילה שמקודם על ידי זה, ועדיין שטחי מאוד). אבל כיוון שמדובר בסרט צבעוני, מהיר, מלא אקשן ומלא כיף הדברים האלה לא הפריעו לי יותר מדי. בסופו של דבר, הסרט הוא נוסטלגיה עליזה של מיאזאקי, ובזה הוא מצליח לגמרי: להחזיר אותנו לתקופה בה כולם העריצו את הטייסים, ההתקדמות הטכנולוגית נראתה בלתי-ניתנת לעצירה, העתיד נראה מזהיר, גברים היו גברים אמיתיים, נשים היו נשים אמיתיות, וחזירים מעופפים ומעשנים עם מכונות יריה ומשקפי שמש היו חזירים מעופפים ומעשנים אמיתיים עם מכונות יריה ומשקפי שמש.


ביקורת: השם שלך.

$
0
0

אני יודעת שזה לא ראוי לשפוט אחרים רק לפי המראה החיצוני ואני באמת מנסה, אבל מדי פעם זו מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. "השם שלך." הוא סרט שנראה כל כך טוב שקשה להפסיק לדבר על זה. הוא מהמם במלוא מובן המילה ולא רק במשמעות הסופרלטיבית הריקה שלה. אבל רגע לפני שתחשבו שאני שטחית ולא עניינית, אני אוכיח לכם שאני לא כזאת ואדבר על הסרט מעבר ליופי עוצר הנשימה שלו.

“השם שלך." הוא סרט אנימה מז'אנר החלפת הגוף שעוסק בשני בני נוער יפניים. מיצוהה חיה בעיירה קטנה עם סבתא שלה ואחותה, במשפחה מסורתית שממונה על שמירת המקדש המקומי וביצוע הטקסים שלו. טאקי גר בטוקיו הגדולה עם אבא שלו וממלצר במסעדה איטלקית. מדי פעם הם מתעוררים זה בגוף של זו ומבלים יום שלם בתור מישהו שונה לחלוטין. למחרת כל אחד מהם מתעורר שוב בגופו שלו כשאירועי היום הקודם נראים לו כמו חלום ותו לא. עוד דברים שהסרט מורכב מהם: מטאור מסתורי, רומן ספק קווירי, אב מנוכר וטוויסט על הקונספט המד"בי. איך כל זה משתלב? יותר טוב משאי פעם הייתי מסוגלת לדמיין.

למען הגילוי הנאות חשוב לי לציין שאנימה זה ממש לא תחום ההתמחות שלי. אני מאוד אוהבת סרטי אנימציה, אבל מאלו היפניים ראיתי רק כמה ספורים. עם זאת, "השם שלך." הוא סרט שחוצה את גבולות הז'אנר שלו בקלות ואי אפשר שלא להתפעל ממנו גם בהשוואה לכל סרט הוליוודי שתרצו. מבחינת מורכבות העלילה הוא עשוי להזכיר לכם את כריסטופר נולאן, מבחינת האווירה יש בו משהו מ"שמש נצחית בראש צלול", והסיפור כולו הוא משהו ייחודי ומהפנט. זה סיפור מדהים על מערכת יחסים לא מוגדרת, לא הגיונית, לא אפשרית, אולי אפילו לא קיימת – אבל גדולה מהחיים. אני לא מאמינה בגורל או בנפשות תאומות, אבל "השם שלך." הוא מהסיפורים הבודדים שמצליחים כמעט להעביר אותי צד בנושא הזה. הסרט מספר סיפור כל כך סוחף ונוגע ללב שהוא גורם לי לרצות לחשוב שחיבורים קוסמיים וקסומים בין אנשים באמת קיימים.

הדמויות הראשיות, מיצוהה וטאקי, מקסימות בפשטותן. אנחנו נמצאים איתם בעיקר בלימודים, בעבודה ובבילויים עם חברים, ולומדים לאהוב אותם מספיק כדי שיהיה אכפת לנו מהקשר שלהם גם בלי שהם יחלקו את המסך ויתקשרו ישירות. לכאורה, הסרט הוא סיפור על שתי דמויות ראשיות אבל למעשה, הוא שם דגש קל על מיצוהה על פני טאקי. הרקע שלה מפורט יותר, המשפחה שלה יותר נוכחת, החברים שלה מקבלים יותר אופי ואנחנו מבלים יותר זמן מסך איתה (בין אם בגוף שלה ובין אם בגוף של טאקי). על פניו זו נראית כמו בעיה של חוסר איזון, אבל בסופו של דבר מתברר שזה הכרחי כדי שסצנות השיא של הסרט יעבדו. והן בהחלט עובדות, למרות שהן ארוכות, מורכבות ומבלבלות – בשלב הזה הסרט כבר מצליח לגייס כל כך הרבה סימפתיה מהצופה שכבר אין סיכוי שמישהו יוריד ממנו את העיניים.

עכשיו אחרי שדיברתי על התוכן של הסרט, אני מרשה לעצמי לחזור לאיך שהוא נראה. כי וואו, זה כנראה הסרט הכי יפה שראיתי בחיים. לא האנימציה הכי יפה, לא אחד הגדולים. פשוט הסרט הכי מדהים ויזואלית בלי סייגים. זו הצהרה גדולה ואני לא מתחייבת שאעמוד מאחוריה לנצח, אבל אני לא יודעת איך עוד להסביר כמה הסרט הזה נראה טוב. הרקעים נראים כמו ציורי הטבע הכי יפים שראיתם ומצוירים בדיוק באיזון הנכון בין ריאליזם לפרשנות אמנותית מרהיבה. השימוש באור בסרט הזה מבריק שוב ושוב, בין אם מדובר בדרך שבה האור נופל על עצמים או בהשתקפות שלו בעדשת המצלמה שלא קיימת כמובן.

ואם באיזשהו שלב תרגישו שהעיניים שלכם לא מסוגלות לעמוד בכל היופי הזה אתם תמיד יכולים לעצום את העיניים ולהקשיב לפסקול המופלא. אני לא טיפוס מוזיקלי אז לעיתים נדירות פסקולים תופסים את תשומת ליבי, אבל במקרה הזה שמתי לב כבר בצפייה הראשונה שמדובר במשהו מיוחד. אין לי את אוצר המילים להסביר למה הפסקול הזה כישף אותי כל כך, אז אסתפק בלספר לכם שאני פשוט חוזרת ומאזינה לו שוב ושוב, לא רק כדי להיזכר בסרט אלא בעיקר כדי לחוות שוב את האווירה הקסומה שלו.

התחושה הכי טובה שאני מכירה היא התאהבות ממבט ראשון. לא באנשים כמובן אלא ביצירות אמנות. זה לא קורה לעיתים קרובות אבל בשבילי לשמוע שיר חדש או להביט בציור שלא ראיתי קודם ולהרגיש אליהם חיבור עמוק ומיידי, עוד לפני שאני מסוגלת לשים את האצבע על האיכויות בהם שגורמות לזה, זה היי שאני רודפת אחריו כל החיים. "השם שלך." הוא אחד מהסרטים הבודדים שבהם התאהבתי ככה, רק שבמקרה שלו היה קל לראות מה גרם לתגובה הראשונית שלי אליו להיות כל כך קיצונית. אז אתם יכולים לשפוט אותי ולהגיד לי שאני מחפיצה ולקרוא לי שטחית, אבל נראה אתכם לא מתאהבים בסרט היפיפה הזה מעל הראש.

ביקורת: תיכון פיצוץ (Spontaneous)

$
0
0

למרות שמו, ואני צריך לחזור על זה עוד פעם, כי מה זה לעזאזל השם הזה, אז שוב: למרות שמו של "תיכון פיצוץ", לא מדובר בקומדיית תיכון גנרית משנות התשעים עם איזו עלילה כמו "סת' גרין וסת' רוגן כצמד סטלנים שמנסים למצוא דייט לפרום אז הם בטעות ממציאים גז פלוצים מיוחד שנקרא "פיצוץ" ושגורם לכולן להתאהב בהם או משהו". לא, "תיכון פיצוץ" (שזוהי בהחלט הפעם האחרונה שאקרא לו בשם הזה, ומכאן והלאה אקרא לו "ספונטנית", כמו שמו באנגלית) הוא לא סרט כזה ולא סרט בסגנון הזה: אין פה שיגועים, תעלולים, הצצות, ושאר ירקות. במקום זה, מדובר בסרט על תיכון שבו תלמידי שכבת י"ב מתחילים להתפוצץ ספונטנית, ולאף אחד אין מושג למה.

עם תיאור העלילה גורם לכם להתחיל לפתח ציפיות ולהתחיל לחשוב שאתם יודעים לאן הסיפור הזה הולך ללכת: חכו רגע, קחו נשימה, ותתאזרו בסבלנות. כי לטוב ולרע, "ספונטנית" עושה משהו ייחודי אפילו יותר מ"תלמידי תיכון מתחילים להתפוצץ על ימין ועל שמאל": הוא לוקח את הסיפור הזה ברצינות, ומנסה לפרק אותו באופן מציאותי, כואב, ונוגע ללב – מה שמאוד מרשים, אבל עלול קצת לשעמם את מי שבא לסרט טירוף צחוקים על תלמידי תיכון מתפוצצים.

הסרט שלנו עוקב אחרי מארה קרלייל (קתרין לנגפורד, "13 סיבות למה"), תלמידה שרגע אחד יושבת בכיתה ורגע לאחר מכן היא מכוסה בדם. הדבר מוביל לפאניקה, ובצדק, אבל כל הפאניקה והמסתורין בשלב הראשון לא מדגדגים את זאת שעוד תבוא כשתיענה השאלה למה כל הרשויות עושות מההתפוצצות הספונטנית כזה עסק גדול – הסיבה היא שהם חושדים שזה יקרה שוב. ומפחיד מאוד לחוות התפוצצות ספונטנית (אני מתאר לעצמי), אבל מפחיד פי כמה לדעת שכל רגע עלול להיות האחרון שלך, ולאף אחד אין מושג איך לעצור את זה.

זה היה יכול להיות סרט מגפות שעוקב אחרי אנשי המקצוע המתוסכלים, או אחרי המנהל שמנסה להעביר את התיכון דרך זמנים קשים, או אפילו אחר התלמיד האחד שמנסה לפצח את התעלומה, אבל במקום זה, "ספונטנית" הוא סיפורה של תלמידת תיכון ממוצעת לחלוטין (אולי קצת סרקסטית ואינטליגנטית מהממוצע), אז מה שהיא עושה כתוצאה מהמקרה הזה הוא להתמסטל ולדפוק את הראש, כי מי יודע אם היא תוכל לעשות זאת מחר. בליל סטלה שכזה היא פוגשת את דילן (צ'ארלי פלאמר) ומתפתח לו סיפור אהבה חמוד להפליא ומלחיץ באופן אינסופי, כי מילולית כל שנייה הוא יכול להתפוצץ להם בפנים.

אם עקבתם, זה אומר שמסרט "מה לעזאזל" פנינו לאזורי ה"קומדיה רומנטית", וזאת לא תהיה הפנייה האחרונה שהסרט יעשה במסע שלו. כי אומנם הסרט לא מציג תרחיש מציאותי, אבל הוא בהחלט מציג אותו באופן מציאותי: מדי פעם החיים הם קומדיה רומנטית, מדי פעם דרמה, ומדי פעם הם רצף "מה לעזאזל קרה עכשיו" – "ספונטנית" הוא כל אלה, ועוד כמה דברים, מנוערים ומשוקשקים היטב. זה אומר שמדי פעם הקצב מאט כדי שדמויות יוכלו לעכל באופן מלא את הסיטואציה, ומדי פעם הוא עובר מהר כי הזמן מבחינתם טס, וזה בעיקר אומר שמדובר בסרט חכם שיודע שלא מספיק לזרוק את הקונספט, אלא צריך גם להשתקע במשהו אחר – והוא המסע של הדמות הראשית בשנה הכי מטורפת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו (טוב, אולי חוץ משנת הקורונה האחרונה).

כל זה לא היה יכול לעבוד בלי הדברים הבאים: התסריט השנון, המצחיק והחד של התסריטאי והבמאי בריאן דאפפילד (שעזר בכתיבה גם של "אהבה ומפלצות"); ההופעות הראשיות של קתרין לנגפורד וצ'ארלי פלאמר, שמצליחות להיות מעוררות הזדהות, מצחיקות, ומרשימות בכל פנייה חדשה שהסרט לוקח במפתיע; ונו – זה שפעם בכמה זמן, נאמן לשמו, מישהו מתפצץ לאלפי חתיכות על המסך. אין מה לעשות, זה שומר על רמה בסיסית של מתח. יש עוד דברים שעוזרים לסרטו כמו צוות שחקני משנה שעושה את תפקידו נאמנה, הבימוי הטוב בצורה מפתיעה לסרט ביכורים של דאפפילד, ועוד דברים קטנים, אבל אלו הם הדברים העיקריים.

בהחלט יש סיבות למה לא לראות את "ספונטנית": לרוב כשמחפשים סרטי תיכון רוצים משהו יותר פשוט וקל להזדהוּת ממנו, ולמיטב ידיעתי, לרוב האנשים לא התפוצץ מישהו בכיתה, ולרוב כשמחפשים סרטי "שמעת מה קרה שם?!" מחפשים משהו שרק הולך ומקצין ולא כזה שמוכן לקחת רגע או שניים כדי לתת לדמויות שלו הזדמנות להתפתח, לעכל ולתהות על הדברים שהם עברו. ובכל זאת, גם לשני הקהלים יש מה לחפש פה: כי למרות הפרמיס המרוחק, יש משהו כל כך מעורר הזדהות עם "ספונטנית", ולמרות שהוא סוג קצת אחר של סרט "מה לעזאזל", הוא הרבה יותר מבדיחה אחת שחוזרת על עצמה. וחוץ מזה הוא גם באמת פשוט ממש מוצלח.

ביקורת: סינכרוניק

$
0
0

הצלחת "הפלקון וחייל החורף", ובפרט ההצלחה שלה בשכנוע אנשים שהפלקון הוא דמות מעניינת, גרמה לאנשים לנסות להיזכר האם יש לאנתוני מאקי בעצם קריירה קולנועית. התשובה היא: בערך. מאקי כיכב בכ-60 סרטים, אבל עשירית מהם הם פרויקטים של מארבל וגם באחרים קשה למצוא ממש סרט שהוא גם "שלו" וגם מוצלח – הוא אומנם שיחק בסרטים כמו "מטען הכאב", "מיליון דולר בייבי", "8 מייל", "רווח וכאב", "חצי נלסון" ועוד, אבל קשה להגיד שהם סרטים שלו. מצד שני, הסרטים שבהם הפרצוף שלו מופיע בפוסטר הם לא ממש כוס התה של אף אחד: סרט של ספייק לי מ-2004 שכולם מנסים לשכוח, ביופיק סטנדרטי שבו הוא מגלם את מרתין לותר קינג מול בריאן קרנסטון שמגלם את לינדון ג'ונסון וגונב את כל תשומת הלב, וכל מיני סרטי נטפליקס שלא מוסיפים כבוד לאף אחד (אבל כן מוסיפים צפיות). לתוך החלל הזה של אנשים שרוצים לראות את אנתוני מאקי והרבה, אבל לא רוצים להתחרט על השעתיים הקרובות שלהם, נכנס סינכרוניק, סרט שהגיע בתזמון די מושלם לנטפליקס הקרוב לביתכם והוא יכול להיות יריית הפתיחה לעתיד טוב יותר עבור הקריירה הקולנועית של מאקי, כי הוא אומנם עוף מוזר קצת, אבל עוף מגניב וטריפי שחבל לפספס, עם ובלי קשר למאקי.

את "סינכרוניק" ביימו אהרון מורהד וג'סטין בנסון, שאחראיים גם על "האינסופי" (הסבבה) ועל "Resolution" (המוצלח בהרבה) – צמד במאים שקונים לעצמם שם צעד אחר צעד בסרטי ז'אנר קטנים, מוזרים ומתוחכמים, וב"סינכרוניק" הגדילו את התקציב, לקחו שחקנים מוכרים (לצד אנתוני מאקי יש גם את ג'יימי דורנן בתפקיד הראשי) ויצרו סרט לא פחות מוזר או שאפתני.

הסרט מספר על צמד פרמדיקים: אחד, דניס (דורנן) נשוי לא ממש באושר, וסטיב (מאקי) הוא רווק הולל שמגלה לפתע שיש לו סרטן בבלוטת האצטרובל במוח שלו, שמעולם לא הסתיידה (יש לזה הקשר בסרט שאני לא נכנס אליו כרגע, אני נשבע שאני לא תמיד מציין את מצב ההסתיידות של בלוטת האצטרובל אצל גיבורי הסרטים שאני מספר עליהם). שני הפרמדיקים מגיעים למקרים שהולכים ונהיים יותר ויותר מוזרים: זוג פצועים שנראה שאחד מהם נפצע מחרב עתיקה, גופה שרופה לחלוטין ומישהו שננשך על ידי נחש שכבר עשורים לא קיים באזור. אוקיי, אולי הם לא נהיים יותר מוזרים, כי התחלנו עם החרב, אבל כולם מוזרים מאוד. הדבר היחיד שמקשר בין המקרים האלה הוא סם חדש שנמצא בשוק, סינכרוניק שמו. צמד הפרמדיקים היו יכולים לעזוב את כל העסק ולהמשיך עם הבעיות האישיות שלהם, אלא שאז הבת של דניס (דורנן) נעלמת לאחר שימוש בסם.

כל זה מוביל אותנו לסרט מד"בי שאומנם לציין את העיסוק שבו הוא לא ספויילר-י, אבל הוא לא לא ספויילר-י, אז אנסה לדבר בעקיפין על הנושא. הגישה של הסרט למד"ב היא גישה די מרעננת לעומת שלל סרטי ז'אנר בכלל (ומד"ב בפרט) שמוצאים איזה קונספט להתלהב ממנו, אבל במקום לנסות להצדיק אותו ברמה המינימלית, נוקטים בגישת "תעזבו אותנו באמא שלכם מהסברים, אל תהיו כבדים", סינכרוניק לא רק שלוקח את הזמן עם הנושא שלו במקום להסתער עליו לא מוכן (הסרט לא ארוך, ובכל זאת הוא מבהיר על מה הוא רק בנקודת החצי), אלא גם מציג אותו באופן שהוא אומנם עדיין מופרך, אבל מופרך בצורה מרשימה ועקבית (ושעדיין מוביל לכמה סצנות אדירות בכל מקרה): הסרט נותן הסבר טוב להשפעות יוצאות הדופן של הסם, לסיבה למה אין לו השפעה רחבה יותר על העולם, מעגן את הכול (כמה שאפשר) במציאות, ובכלליות נהנה לחקור ביחד עם הגיבור שלנו, סטיב (ככל שהסרט מתקדם תפקידו של דורנן נדחק לטובת תפקידו של מאקי) את האפשרויות שטמונות בו ואת החוקיות שלו.

עוד דבר שמבדיל את "סינכרוניק" מסרטי ז'אנר אחרים: במקום להגיד משהו כמו "ווהוו! רובוטים! מסע בזמן! הרפתקה!", הוא מציין בצורה מאוד ברורה שהקונספט שלו אומנם נשמע מגניב בפוטנציה, אבל במציאות יש מצב שהוא פחות מלהיב משזה נדמה, וכפי שמעידים המקרים שהגיבורים שלנו נתקלים בהם (ולאחר מכן ייתקלו בהם בעצמם), יש יותר סיכוי למצוא את עצמך מת בשמונים דרכים שונות מאשר כל דבר אחר. זה לא אומר שזה פחות מרשים: התקציב הגדול (באופן יחסי) שניתן לסרט מאפשר לגיבוריו לחזות בכמה סצנות מעלפות ביופיין – אבל היופי לא סותר את הסכנה שבהן, ואם אתה רק לרגע לא מרוכז, כאמור, אתה עלול למצוא את עצמך מאוד מאוד מת. או לפחות קצת מת.

למרות שהתחלתי את הביקורת בדגש על מאקי, קשה לי להגיד עליו משהו יוצא דופן: מאקי הוא כוכב קולנוע מוצלח מאוד בעידן שלא ממש זקוק לכאלה: אין לו כישרון דרמטי או קומי יוצא דופן, אבל הנוכחות שלו כריזמטית, הוא יודע לבטא את כל קשת הרגשות בצורה אמינה, וכיף לצפות בו עושה דברים. בעידן אחר אולי הייתה יכולה לצאת מזה קריירה קולנועית לתפארת, אבל בימינו יוצא מזה בעיקר תפקיד ביקום הקולנועי של מארבל. אני לא בטוח שמאקי או חשבון הבנק שלו בוכים, אבל חבל בהחלט שהוא לא מצא את התפקיד האחד הגדול שלו. גם "סינכרוניק" הוא לא התפקיד הזה, אבל אולי הוא אבן דרך לשם – הוא מגלם את סטיב באופן שתפור על הדמות ופוגע בכל הביטים הדרמטיים, ומאפשר לראות את היתרונות שלו כשחקן ראשי שיודע לבחור תסריטים מגניבים אך מאתגרים.

לרוע מזלו, הדגש בסרט הוא לא פיתוח הדמויות וכניסה לתוך הקרביים שלהן (דבר שניכר גם בהופעה של דורנן), אלא יותר הצגה של דמויות אמינות שאפשר להבין למה הן עושות את מה שהן עושות בתוך סיטואציה שהיא קצת פחות כזאת.

בסופו של דבר, כמו הסם במרכז הסרט, "סינכרוניק" הוא טריפ ייחודי שקצת חששתי לנסות, ומאוד שמחתי לסיים. הוא לוקח את הזמן, הוא מוזר, והוא לא תמיד ברור אבל כל אלה הם לא חסרונות, אלא יתרונות. מבין סרטי הנטפליקס של העולם (ו"סינכרוניק" הוא לא בדיוק כזה, החברה קנתה אותו רק להפצה גלובלית) הוא בהחלט משהו ייחודי, מגניב, ומעניין שגורם לך אשכרה להרהר ברעיון שמוצג בתוכו – גם פרקטית וגם רגשית. אם בסרט הקודם של מאקי בנטפליקס ("שטח קרב"), אדם קלין אורון התלונן שנראה שנטפליקס מסתפקים בקונספט בלי שום פיתוח, אז הרי "סינכרוניק" מציג פיתוח בנוי לתלפיות שמצליח גם להתחבר (באופן קצת כפוי, ובכל זאת) למסע של הדמויות. זה אמור להיות ברור מאליו, אבל שום דבר בימינו כבר לא כזה.

ביקורת: טומבסטון

$
0
0

בשנת 1992 קלינט איסטווד לקח את ז'אנר המערבון הזקן שעליו הוא גדל, אבל שכבר בעיקר שכב ללא נוע ונראה סובל מעצם קיומו, וירה לו בראש. הגיע זמנו, בסך הכל – אחרי כ-90 שנה קולנועיות, ויותר שנים בספרונים והצגות, ואחרי שמערבוני הספגטי בעטו בו ו"אוכפים לוהטים" נתן לו מכה רצינית, אפשר היה סופית לקבור את המיתוס של המערב הפרוע ולהבין שמה שקרה שם בעצם לא היה כזה מגניב או ראוי להערצה. יצירות המערבונים הספורות שיצאו מאז עקבו בהתאם אחרי אותה התימה שהתווה "בלתי נסלח" וירקו (באהבה ובכבוד, אבל ירקו. ככה זה במערב הפרוע, כולם יורקים כל הזמן) על קלאסיקות העבר. 

כאמור, מגיע להם – בעולם שבו המיטב שיכול הז'אנר להוציא בפנים רציניות הוא "רוקד עם זאבים", אולי באמת הגיע זמנו להיאסף אל אבותיו. והייתי בסדר, בסך הכל, עם כך שמאז שנות התשעים כל מערבון שרצה להצדיק את עצמו בא עם איזה טוויסט: "מה אם מערבונים אבל הגיבור הוא שרון סטון או עבד", או "מה אם מערבון אבל ג'ים ג'רמוש" או "מה אם מערבונים אבל חוצים מישהו לשניים אמאל'ה אמאל'ה" וכו' וכו'. אבל אז גיליתי שקלינט איסטווד כן קבר את הז'אנר קצת מוקדם מדי. לא בהרבה: בשנה בדיוק, אבל הקבורה הספיקה להפחית מההדר וההוד שהיו ראויים לסרט כמו "טומבסטון: עיר ללא חוק", ורצח הז'אנר אמנם לא קבר את הסרט סופית (הוא היה הצלחה ביקורתית וקופתית מכובדת, בסך הכל), אבל מנע ממנו לעמות באותה שורה יחד עם כל אותן הקלאסיקות כפי שהגיע לו. וזה ממש חבל, כי תקשיבו – זאת קלאסיקה. 

"טומבסטון" מספר על ואייט ארפ, אחת מהדמויות הידועות ביותר באגדות מערב הפרוע, וספציפית הוא בנוי סביב "הקרב באו.קיי קורל", קרב שהצית את דמיונם של מיליוני אנשים והיה חומר לעשרות סרטים, משנות הארבעים ועד שנות התשעים (אגב, ראוי לציין שחצי שנה לאחר "טומבסטון", קווין קוסטנר ולורנס קסדן גם יספרו את סיפורו של ארפ בסרט של איזה 212 דקות שהיה פלופ די רציני). 

על פי הסרט, ואייט ארפ (קורט ראסל באחד מתפקידיו הטובים ביותר) הוא איש חוק שנמאס לו לרדוף אחרי פורעים ופושעים והוא רק רוצה לעשות קצת כסף בערך-הגון (בכל זאת, הימורים) בעיירה קטנה ביחד עם שני אחיו (ביל פקסטון וסאם אליוט). לכל מקום שהוא הולך אנשי חוק מתחננים בפניו שהוא יהפוך לשריף/מרשל/לא-אכפת-לנו-רק-תיקח-אקדחים-ותעשה-משהו, אבל ואייט נשבע שהוא שם את כל זה מאחוריו והוא רק רוצה לחיות עם אשתו הנרקומנית (תת-עלילה שלמה ונאמנה למציאות, כך נראה, אבל כזאת שהסרט לא מאוד מפתח) ולהרוויח כסף מהימורים. הבעיה היא שהעיירה הקטנה הזאת היא מקום מחייתם של "הקאובוים", כנופיה אכזרית ולא חביבה, ומפה לשם, ולמרות שוואייט מנסה כמיטב יכולתו להתעלם מהם, פיו פיו באנג באנג. 

זה אדיר. נתחיל מצוות השחקנים: סם אליוט, ביל פקסטון וקורט ראסל אולי לא נראים קשורים אחד לשני בשום צורה, אבל שלושתם שחקנים אדירים שאף פעם לא זכו ליותר מדי כבוד, וחבל. אליוט אולי מעט נינוח מדי בליהוק הקבוע שלו כ"איש זקן ונבון" אבל זה התפקיד שהוא נולד כדי לגלם, אז קשה  להתלונן. פקסטון כאח הצעיר והנאיבי מעט מספק כמה רגעים מרגשים, וקורט ראסל – טוב, כבר אמרתי שהוא באחד מתפקידיו הטובים ביותר פה, אבל שווה להדגיש את זה: ראסל מעולם לא היה קשוח יותר (סצנת ה"לא. לא. לא" היא מצמררת כמו שהיא אדירה כמו שהיא משלהבת), רגיש יותר (המסע הרגשי שהוא עובר הוא אולי בסיסי, אבל ראסל מוציא ממנו את המיטב), כריזמטי יותר (ברמה כזאת ששוכחים שהוא בעצם די מנצל את החוק כדי לצאת למסע נקמה בלי קשר ל"צדק"), או מגניב יותר (ועוזר השפם). טוב, אולי ההופעה שלו ב"היצור" מתקרבת למה שהוא עושה פה, אבל נראה לי שלא. 

אה, כן, ואל קילמר. שכחתי לציין – בעיירה הקטנה ואייט ארפ נפגש עם חברו משכבר הימים וגונב ההצגה הרשמי של הסרט, דוק הולידיי, בגילומו הנפלא של ואל קילמר שזוּמבר מכל פרס שהוא על ההופעה האדירה הזאת. איך אפשר לתאר אותה? מישהו בלטרבוקסד כתב ש"ואל קילמר מגלם את ג'ק ספארו וזה מגניב יותר משזה נשמע", אבל זה לא לחלוטין עושה צדק להופעה הזאת. דמיינו את ג'ק ספארו גוסס לאורך שעתיים, אבל עדיין יותר מגניב ומאיים מכל מי שנמצא מהסביבה שלו, בזמן שכולם יודעים בבירור שהוא גוסס, ותתקרבו למשהו שדומה להופעה הזאת. כי זה דבר אחד להסתובב ולהיות הכי מאיים ומגניב בסביבה כשאתה בריא. זה קל. ואל קילמר מגלם למשך כל הסרט מישהו שנראה כאילו הוא מרחק שנייה מלהתעלף, והוא עדיין מהווה נוכחות מטילת יראה וכבוד על כל הסובבים אותו. זאת דואליות לא פשוטה שקילמר מצליח להעביר ועל המאמצים שלו הוא זכה ב… מועמדות בפרסי MTV ל"גבר הכי נחשק" (טוב, וגם ל"הופעה הכי טובה"). כי אין משהו יותר סקסי משחפת, אני מניח. לא יודע, שנות התשעים היו מוזרות. 

יש עוד דמויות בסרט, אבל הסרט חשב שלא נצליח להתמודד עם יותר מדי כשרון על המסך, אז בגזרת הנבלים והנשים בסרט הוא ביקש הופעות ש"עושות את העבודה" – כמו שקוראים לזה באנגלית "הופעות תומכות", ממש על פי ההגדרה. פאוורס בות', מייקל ביין, סטפן לאנג, מייקל רוקר, דנה דילייני, ועוד – כולם עושים עבודה נפלאה בלא להתבלט מדי, כי בסופו של דבר זה סרט על סיפור החברות של ואייט ארפ ודוק הולידיי, ומסע הקטל שמתרחש נמצא מדי פעם רק בתור רקע לכל זה. כן אציין לטובה את בילי בוב תורנטון בתפקיד קטן אך בולט. 

שפמים. בואו נדבר על שפמים – שפמים גדולים, שפמים קטנים. שפמים ארוכים, שפמים קצרים. האם תרצו אותם במסבאה? האם תרצו אותם בהצגה? האם תרצו אותם בקרב יריות? האם תרצו אותם בנהרות? כי תקשיבו, יש פה הרבה שפמים, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. סאם אליוט והשפם שלו זה סימן היכר מוכר, בסדר. היופי האמיתי הוא ההתאמה של השפמים לכל אחד מהשחקנים בצורה שאפשר להעביר סרט שלם רק בוויכוח "אוקיי, אבל למי מכולם יש את השפם הכי טוב?". באותה שנה זכה "גברת דאוטפייר" באוסקר לאיפור ועיצוב השיער הכי טוב, ואני לא רוצה ללכלך, אבל עד כמה שזה מרשים להפוך את רובין וויליאמס לאישה, השפמים האלה הם פשוט יותר מרשימים. 

אבל גם הופעות משחק נפלאות ושפמים לא יכולים להפוך סרט למגניב. מה שהופך סרט למגניב זה מרכיב לא ידוע של איזה כימיקל X שכולם יודעים איך הוא נראה, אבל לא כולם יודעים איך לגרום לו להופיע. ו"טומבסטון" שופע באותו כימיקל X מסתורי, שהופך את הצפייה בו לחוויה אדירה. הוא תמיד קצת מפתיע: לא מספיק כדי שתתחילו לחשוב שהוא סרט טוויסטים, אבל תמיד בוחר במשהו שיתפוס אתכם לא מוכנים – סצנות שחושבים שיסתיימו מהר נמשכות עוד, רגעים דרמטיים שסרטים אחרים היו בונים מסביבם חצי שעה חולפים בהבזק שנייה, ובכל פעם שאקדחים נשלפים או אפילו רק מוצגים אתם כבר בקצה הכיסא (או ספה או מיטה או איפה שאתם לא רואים את זה). 

קשה לי להסביר למה זה: סרטים שהם כולם "בואו תראו למי יש את האקדח הכי גדול והכי מהיר" הם לכאורה לא חומר מרתק מדי, אבל ב"טומבסטון" יש יותר. ואייט ארפ באמת כן בכוונה שלו לחיות "חיים נורמליים", ורצף האירועים המצער שמוביל לשפיכות הדמים הוא כזה שאי אפשר למנוע אבל גם כזה שאי אפשר להאשים את המעורבים ב"גברים בהיותם גברים". הדמויות בסרט מנסות כמיטב יכולתן לא להתרסק אחת לתוך השנייה, כי הן לא חושבות שאלימות זה מגניב או כיפי בכלל, אבל בכל זאת הן מוצאות את עצמן דוהרות אחת לכיוון השנייה עם אקדחים שלופים. ומכיוון שכולם שם יודעים שאלימות זה לא מגניב במציאות, אבל הם בסרט, והסרט עצמו לא אומר לחלוטין שזה מגניב אבל משאיר את זה באוויר על קצה הלשון, נשאר לצופים רק להסתכל על מה שקורה על המסך ולהגיד "פאק, זה ממש מגניב". וזה אכן ממש מגניב. 

כאמור, מזלו הרע של "טומבסטון" היה שהוא יצא אחרי "בלתי נסלח", שגרם אפילו למגניבות המגניבה ביותר של מערב הפרוע להרגיש לא מגניבה. האיכות שלו מנעה ממנו מלהפוך לפלופ אימתני, אבל בסידור כוכבים אחר מדובר בסרט שהיה יכול לגרוף מועמדויות לאוסקר, לזכות בשבחים ולשבת לצד הגדולים שבז'אנר בכבוד. זה נמנע ממנו בזמן אמת, אבל כמו שכל האגדות על המערב הפרוע התחילו אחרי שהכל שם נגמר, אין זמן טוב כמו ההווה כדי להתחיל לבנות סביבו מיתוס מוגזם ומנותק מהמציאות. 

ביקורת: פריקי

$
0
0

"פריקי" הוא סרט שלעד יהיה יקר לליבי, מסיבה שהוא הסרט שאיתו שברתי את צום בתי הקולנוע שהוכנסנו אליו כולנו במרץ 2020. יותר מזה: גם בלי היותו הסרט הראשון שראיתי מזה שמונה חודשים (אה, כן, הבהרה: ראיתי אותו בארצות הברית באזור נובמבר), חוויית הצפייה, לפני הסרט עצמו, הייתה מרהיבה: אולם כמעט ריק, כורסאות במקום כיסאות, אוכל שאתה מזמין בקופות ואז מלצר כלשהו מביא אלייך – אפילו הבלבול שלי עם הנציגה בכניסה שביקשה לדעת איך ליצור איתי קשר במקרה שיתברר שיש התפרצות קורונה באולם לא הצליח להוריד כלום מהחיוך העצום של החוויה. אני מספר את כל זה במטרה אחת: שאם אני מתלהב קצת יותר מדי מ"פריקי" זה רק כי הוא בא בזמן הנכון ובמקום הנכון.

"פריקי" מספר את סיפורו של "הקצב מבליספילד" (וינס ווהן) – רוצח סדרתי שאוהב לרצוח בני נוער, אבל גם מוכן להתפשר על מבוגרים אם צריך. הוא רוצח די קלאסי, יש להודות: שקט, גדול, מאיים – מאוד איטי ואז מאוד מהיר. מהרוצחים האלה שהיו יכולים לרצוח בני נוער טיפשיים למשך סדרת סרטים שלמה אם רק היו נותנים לו. אבל אז.

"פריקי" מספר את סיפורה של מילי (קתרין ניוטון) – בת נוער לא מאוד פופולרית, שחיה עם אחותה השוטרת ואמה הלא-מאוד-מתפקדת. יש לה צמד חברים בתיכון, תפקיד כקמע של קבוצת הפוטבול, ובקיצור, מילי היא מבנות הנוער האלה שהיו יכולות לככב בסדרת סרטים שלמה שבה היא מוצאת את הבטחון העצמי שלה מול אלה שמתנכלים אליה, לומדת לתקן את מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ולצעוד לטקס הסיום בראש מורם. אבל אז.

אבל אז מילי והקצב נפגשים. לקצב יש תוכנית אחת (לרצוח את מילי), למילי יש תוכנית שנייה (לא להירצח), ולסכין עתיקה וקסומה שהקצב הרים בבית האחרון שהוא רצח, יש תוכנית אחרת לגמרי: להחליף בין הגופים של השניים. וכך, בבוקר שלאחר ההיתקלות בין הקצב ומילי שנגמר בכך שאף אחד לא נרצח, אבל מילי נדקרת בכתפה, הם מתעוררים זה בגוף של זו. עבור הקצב אלה חדשות טובות כי הוא יכול להתלבש בכל הסטייל שהוא לא הפגין כשהוא היה גוש אדם מרתיע בגובה שני מטר (לא, באמת, חוש האופנה של הקצב בגופה של מילי מעורר השראה), ואה, כן, יכול גם לרצוח מלא אנשים כי כולם מחפשים גוש אדם מרתיע בגובה שני מטר ולא, נו, נערה לא פופולרית שפיתחה חוש אופנה לאחר שניסו לרצוח אותה. עבור מילי, באופן מובן, אלה חדשות פחות טובות. עבור הצופים, כל השטויות הנ"ל הן חדשות נהדרות.

כי לא נראה לי שמישהו ראה צורך קריטי ב"קומידית החלפת גופים, אבל בסרט סלאשר", אבל ברגע שכריסטופר לנדון (סדרת "מז"ל טוב", וגם איזה "פעילות על טבעית" אחד) יצר אותה, אי אפשר לסרב. "פריקי" מודע לכך שהוא מטומטם (ואם יש לכם אלרגיה לסרטים שכאלה, עדיף להתרחק) אבל הוא מסוג הסרטים שיודע בדיוק איך לקחת קונספט קצת מטורלל ולגרום לו להפוך לסרט נהדר.

זה מתחיל בכך שהוא יודע שהצופים יזרמו עם הקונספט הבסיסי, אז עליו הוא לא מתעכב – כולנו באנו לראות סרט על החלפת גופים, אז שאלות עמוקות מדי על ההגיון מאחורי סכינים מקוללות לא נמצא פה. הסרט מציג את הבעיה, את הפתרון, ואז מתעמק בעיקר: הסצנות הכיפיות שניתן ליצור מהסיטואציה, והדמות הראשית שאנחנו צריכים שיהיה לנו אכפת ממנה כדי שזה יעבוד. כי כמו שיצחק אמר בביקורת שלו על "מורטל קומבט" – זה שאתה לא לוקח את עצמך ברצינות, לא אומר שאתה לא אמור לקחת את עצמך ברצינות.

והדמות הראשית, הן בגילומה של קתרין ניוטון ובוודאי בגילומו של וינס ווהן אכן מספיק שובת לב כדי שנרצה בטובתה, אפילו אם קשה לקחת "ברצינות" את המצב שאליו היא נכלאה. רגע, אני ממעיט בערכה: ההופעה של וינס ווהן כדמות הראשית (וגם כרוצח, אבל פחות) הייתה ראויה למועמדות לאוסקר, ובהיעדר זה היא ראויה לחלוטין לכל רשימת "הופעות השנה" בכל סקר שלא יהיה. זה שווהן מצחיק אנחנו יודעים, וזה שווהן מאיים למדנו לא מזמן, אבל "פריקי" לוקח את כל זה למקומות אחרים: ראשית כל, ווהן ממש מצחיק – אם ההופעות הקומיות שלו נשענו בעבר בעיקר על "קורים לו דברים מצחיקים והוא מגיב עליהם בצורה סרקסטית", "פריקי" מוצא אותו במצב רוח מזיע: הוא מתאמץ, רוקד, מפזז ובכלליות הכול חוץ מבחור סרקסטי עם הערות עוקצניות שעליהן הוא ביסס קריירה. שנית, הוא מאיים – אני לא בטוח אם הוא הכי מאיים שהוא אי פעם היה – ההופעה שלו ב"מהומה באגף 99", אבל ווהן כקצב לא נראה רגע מלצחוק ולהגיד "חחחח" – הוא נראה ומתנהג כמו רוצח סלאשר מא' ועד תוספתן שהוא תלש לאחד מהקורבנות שלו. אבל שלישית, ואולי הכי חריג עבור ווהן – הוא מרגש. יש סצנה אחת, באמצע הסרט, שבה ווהן (כמילי) ואמא של מילי (כאמא של מילי) מדברות אחת עם השנייה שיחת נפש מהסוג שאי אפשר לעשות עם הבת שלך, אבל קל לעשות עם איש זר. השיחה מדברת על הקרע והנתק ועל כל הדברים שאי אפשר לדבר עליהם וזאת לא סצנה שממש מתאימה באמצע סרט שטותי כזה, אבל כריסטופר לנדון ממש בקטע של יחסי אם-בת (ראו גם: "מז"ל טוב") וזה עובד בצורה מפתיעה לטובה, בעיקר בזכות ווהן שמשכנע כדמותה של בת נוער שצריכה להעמיד שהיא לא היא על מנת לדבר עם אמא שלה על עצמה ומערכת היחסים של עצמן.

גם קתרין ניוטון, כקצב שלפתע מצא לעצמו גוף חדש לרצוח בו, עושה עבודה טובה, אבל "עבודה טובה" היא לא "אחת ההופעות הטובות של השנה". ובכל זאת, כשהיא מציגה את מילי לראשונה, היא זאת שבונה את דמותה בראש שלנו, וקשה לנתק את ההופעות שלה ושל ווהן באמת – אפילו אם קל לבחור מי ראוי לקצת יותר שבחים. שאר שחקני המשנה הם שחקני משנה חביבים ביותר – סימפטיים, לא בלתי זכירים, הקהל רוצה בטובתם, אבל כולם מודעים לכך שזה המופע של וינס ווהן, ואף אחד לא בא להפריע.

חוץ מהיותו סרט כיפי, מצחיק, ועם אחת ההופעות הטובות בסרטי אימה בשנים האחרונות, יש מקום אחד שאפשר קצת להתבאס בו על הסרט וזה שבמחלקת הרצח הוא מעט פרווה. לא מאוד – אבל בעוד שבמז"ל טוב לנדון הוכיח שאפשר להשאיר הרבה רושם עם מיתות מקוריות מאוד, אפילו עם דירוג PG-13, נראה שדווקא כשהוא מעלה את הדירוג והדם ל-R הוא מתקשה ליצור משהו איקוני לחלוטין, וכך הסצנות הכי זכורות מסרט האימה לא קשורות לאיברים ודם משפריץ אלא למילי בגילומו של ווהן עושה ריקודים, נתקעת בדברים, מדברת על כמה גדולות הידיים שלה, מתנשקת ושלל דברים אחרים. זה לא לחלוטין ביקורת, אבל אולי רק אכזבה שהסרט לא הלך עד סוף הסוף.

כאמור, עבורי "פריקי" היה נווה מדבר אחרי שמונה חודשים ללא קולנוע וככזה הוא היה מושלם. אני לא יודע אם כסרט בשבוע השני לחזרתם של בתי הקולנוע הוא עושה את אותה העבודה, אבל אני חושב שכן. וגם אם לא – הוא עדיין בהחלט שווה צפייה.

ביקורת: קרואלה

$
0
0

עוד לפני שמגיעים לעיסוק בסרט עצמו, שאלה אחת עיקרית מעיבה על "קרואלה", הפריקוול שמבקש לחקור כיצד קרואלה דה ויל נהייתה קרואלה דה ויל: למי נועד כל העסק הזה? מי, בעצם, ביקש וביקש פריקוול על נבלית שהמאפיין הידוע שלה הוא "כלבים = מעילים"?

כלומר, הנה עלילת הסרט: אסטלה (אמה סטון) היא ילדה קטנה ומרדנית שעושה צרות, ואז אמא שלה מתה, ואז היא הופכת לגנבת ביחד עם ג'ספר (ג'ואל פריי) והוראס (פול וולטר האוזר) אבל החלום שלה הוא להיות מעצבת אופנה, ואז היא מתקבלת לעבודה אצל מעצבת האופנה "הברונית" (אמה תומפסון) אבל אז דברים מסתבכים ומפה לשם סצנות שוד, שריפות, כלבים, ומלא מלא מלא שירים משנות השישים או קאברים משנות השישים.

תנו לי לומר לכם, זה לא נועד לילדים – אמנם אין בסרט אלימות ברוטלית (או אפילו, ולמען השם, זה אחד מהמאפיינים העיקריים של הדמות, עשן סיגריות), אבל גם אין בו אף נקודת אחיזה עבור ילדים. זה סרט על אנשים מבוגרים שעושים דברים לא נעימים למבוגרים אחרים. יש בו אמנם כמה כלבים, אבל זה ממש לא "סרט כלבים" סטנדרטי, או בכלל (ובנקודה זו, בקשה: דיסני, די עם כלבי ה-CGI. בבקשה בבקשה בבקשה). אני גם לא חושב שהוא נועד למבוגרים: זה סרט קצת (מאוד) אידיוטי, וצפייה בו מחייבת כיבוי כל מנגנוני ה"רגע, מה?" שיש במוח האנושי. אולי הוא נועד לבני נוער, ספציפית "ילדי הסנטר" של כל מדינה ומדינה? אולי, אבל אני מודה שאף פעם לא ראיתי דיבור חזק מדי על קרואלה דה ויל בקהל הנוער. אבל אולי זה יתחיל מעכשיו.

כל זה בשביל לומר שמלכתחילה עצם קיומו של הסרט הוא קצת מוזר: משהו שמאולפן אחר הייתי אומר שהוא ניסיון אומנותי להתרחב ולהתנסות, אבל מדיסני מרגיש לי יותר כמו ניסיון לסחוט כל טיפת זיכיון אפשרית שאפשר להדביק על פוסטרים, לא משנה מה תוכן הסרט עצמו. בדמיוני, בכיר בדיסני צועק על העוזרים שלו לשלוח את הפיץ' "משהו משהו סיפור אוריג'ין לקרואלה דה ויל אנא ערף" לבמאי הוליווד ומאז הוא מעולם לא שמע על הסרט הזה. כהימור כלכלי, יש להגיד – זה נכשל. הסרט הרוויח בסופ"ש הראשון 20 מיליון דולר על תקציב משוער של 200 מיליון דולר. כל המנויים פרימיום בדיסני פלוס וההכרזה המוקדמת על סרט המשך לא יעזרו לכסות את הפדיחה. כאמור, אני די בטוח שכל אחד היה יכול להגיד את זה מראש אם היו משקיעים שם קצת יותר בשאלה "האם כדאי" מאשר "האם אפשר".

אם צריך לתאר את הסרט, כמה תיאורים קופצים לראש: תיאורים כמו "סרט שוד, שפוגש סרט פשע, שפוגש אופרת סבון – אבל כזה שאף אחד לא יכול לשכב אחד עם השני, לקלל, או לנקוט באלימות חזקה מדי". או, אולי בנוסח קצר יותר – "אני, טוניה – אבל דיסני". אם אתם אומרים, "טוב, זה לא חוכמה להגיד "אני, טוניה", רק כי זה אותו במאי שעושה סרט על אישה שמסתבכת בעולם הפשע למרות שהחלום שלה הוא בכלל בתחום אומנותי יותר אבל החברה לא מקבלת אותה כי היא מופרעת מדי ובינתיים היא מתחברת לשני פושעים שאחד מהם מגולם על ידי פול וולטר האוזר, והיא מקריינת את כל הסרט בקריינות עוקצנית ששוברת את הקיר הרביעי ויש לה מערכת יחסים סבוכה עם האמא שלה, ויודע מה, אוקיי, אולי יש בזה משהו" אז, טוב, כן.

מה שלא עובד כתיאור לסרט הזה הוא "פריקוול ל"על כלבים וגנבים"" וזה, בעצם, אולי דווקא דבר טוב. "קרואלה" הוא לא פריקוול כי הוא פשוט משנה יותר מדי את הדמויות שבתוכו והנקודה שבה הוא עוצר פשוט לא מתחברת לנקודה שבה "על כלבים וגנבים" ממשיך (לא הסרט מצויר ולא הלייב אקשן). זה מתחיל בכך שהסרט מתרחש עשור אחרי הסרט המצויר ומשם רק ממשיך. שוב, זאת לא תלונה – פריקוולים מבית דיסני נוטים להיות "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" ואני לא צריך עוד כאלה בחיים שלי. במקום זה, קרואלה הוא מעין קוקטייל שמורכב משלל דברים שמישהו שראה לפני עשר שנים את הסרט המצויר זוכר ושירבט לתסריט – כל הדמויות פה, יש אפילו איזה רפרנס או שניים לדיאלוגים ספציפיים מהסרט ההוא, ויש אפילו כמה דלמטיים – אבל כאן זה נגמר. פחות מ"פריקוול", מדובר יותר בפאנפיק.

כל זה, יש לציין, לא אומר שום דבר רע על הסרט עצמו. אין לו סיבה להתקיים, אבל סברה ניהיליסטית טוענת שלרבים מאיתנו אין סיבה להתקיים ועדיין רבים מאיתנו מוצלחים בסך הכל. "קרואלה" הוא לא מוצלח, אבל בגל העיבודים/פריקוולים לייב אקשן הוא לא נופל לבור של "רימייק אחד לאחד" והוא בכלליות מביא משהו חדש לשולחן, שזאת כבר התחלה טובה – למרות שדווקא ההתחלה של הסרט עצמו היא די חלשה.

כי אם יש חטא עיקרי אחד לסרט, זה האורך שלו: אם להמשיך עם התיאוריה שלי, נראה שאף אחד לא טרח לבדוק מה קרייג גילספי עושה ואיכשהו יצא לו סרט שהוא באורך 134 דקות. זה, תסלחו לי, מוגזם ביותר. כאמור, ההתחלה היא החלק החלש ביותר: הסרט מרגיש צורך ללוות את קרואלה מלידה ועד אמה סטון, אבל תכלס כל הפתיחה לא נחוצה והיה אפשר לקצר אותה ואפילו, ככל הנראה, להיפטר. לטובתו של הסרט, מהנקודה הזאת די נגמרים הדברים המיותרים, מה שאומר שעד סופו קל לשכוח מכל הבעיות ולהיכנס לקצב שלו (למרות כמה דמויות משנה שלא מוסיפות כלום). לרעתו, מה לעזאזל, גילספי, תערוך את הסרטים הארורים שלך.

אחרי שעוברים את כל המהמורות האלה, ואם אתם עדיין איתנו, יש בהחלט ממה ליהנות בסרט הזה: אמה סטון מוכיחה פה שוב למה היא כוכבת הקולנוע הגדולה של העשור האחרון ועושה תפקיד שאמנם לא ייזכר כאחד מהגדולים שלה באופן אישי, אבל על רגל אחת אני די בטוח שהוא התפקיד הראשי הטוב ביותר שהיה עד כה בכל סרטי הלייב אקשן. אולי זאת לא כזאת חכמה, אבל זה בכל זאת מזכיר שגם כשרואים מוצר גנרי, נוכחות של כוכב קולנוע אמיתי יכולה להרים אותו מדרגה אחת מעל השאר. וסטון היא אפילו לא השחקנית הטובה ביותר בקאסט – התואר הזה שייך לפול וולטר האוזר בתפקיד הוראס. ובכלל, נראה לי שהגיע הזמן לאיזה הערכה כללית לוולטר האוזר שפרץ ב-2018 ומאז מופיע מסרט לסרט ובאופן עקבי מנפיק הופעות משנה נהדרות. ראוי לזרוק גם מילה טובה לאמה תומפסון שאמנם לא מתברגת ברשימת "הנבלים הכי טובים" אבל בהחלט יוצרת נבלית מרשימה וכיפית למדי אחרי שנראה שדיסני די זנחו את התחום בשנים האחרונות לטובת "הנבלים האמיתיים זו הידידות שנרקמה בינינו" או משהו.

עוד עניין שבו הסרט מצדיק את עצמו הוא השמלות שלו – בסרט הזה קרואלה חולמת להיות מעצבת אופנה כל חייה, ונראה שמעצבת התלבושות של הסרט (ג'ני ביוון, מעצבת התלבושות הזאת שאתם מכירים על כך שכשהיא זכתה באוסקר עבור התלבושות של "מקס הזועם: כביש הזעם", עלתה במעיל עור אדיר לקבל את הפרס) קיבלה חופש להתחרפן והיא אכן עשתה זאת – אם הסרט הזה לא מקבל השנה את האוסקר בפרס הזה, זה.. יהיה בסדר תכלס כי ביוון כבר זכתה פעמיים ואפשר לגוון. אבל אין ספק שאם שופטים על פי ההישג האישי – זאת העבודה הכי טובה שתעשה השנה בתחום וממש קשה לדמיין משהו שמתעלה עליה.

לסיכום – לא, אתם לא צריכים לראות את "קרואלה" בקולנוע אבל גם ממש לא צריך לברוח מפניו. הוא כיפי לרגעים ויש לו את היתרונות שלו, אבל הוא כולל חלקים מיותרים שלא מוסיפים כלום ובעיקר אף פעם לא ממש מצליח לענות על השאלה "למה הסרט הזה קיים". אני מניח שתשובה חלקית היא לספק תלבושות פורים לעשרות שנים, אבל אני לא בטוח שזה מצדיק סרט שלם. בכל מקרה, יש דברים גרועים יותר לעשות בשעתיים ורבע, אבל בטח שיש גם טובים יותר.

ביקורת: יחידת המתאבדים (2021)

$
0
0

לא לעיתים קרובות סרט מקבל רימייק – או המשך שמרגיש כמו רימייק – חמש שנים אחרי המקור. מצד שני, לא לעיתים קרובות יוצא סרט שמעורר כמויות אדירות של בוז ועניין בו זמנית כמו "יחידת המתאבדים" (כאילו, הקודם. ההוא מ-2016). יש מי שטוענים בתוקף שמדובר בסרט הקומיקס הכי גרוע אי פעם וגם אם אני לא לגמרי מסכימה אני מבינה מאיפה הם מגיעים. "יחידת המתאבדים" היה משהו שאנשים באמת רצו והאכזבה בהתאם. גם לדי.סי. היו ציפיות גדולות מהמותג הספציפי הזה, אז הם לא מיהרו לוותר עליו. אולי אחרי הצעד הזה ב-HBO אשכרה יזרמו עם המעריצים שדרשו עונת סיום חדשה לגמרי ל"משחקי הכס".

עוד לא ברור כמה הניסיון של "יחידת המתאבדים" (החדש, ההוא שבאנגלית הוסיפו לו The בהתחלה) הצליח, אבל על פניו זה נראה כמו עוד צעד חיובי בשיקום של יקום די.סי הקולנועי. זאת הגרסה הקוהרנטית יותר, הקלילה יותר ואיכשהו גם האפית יותר של הסיפור הזה. במקום להמשיך מהכישלון הגדול להמשך מהוסס וצנוע כדי לבדוק את המים, די.סי הימרו בגדול, חטפו את ג'יימס גאן מהמתחרים בשנייה וחצי שבה הוא היה פנוי ונתנו לו להתפרע ממש. לדעתי ההימור הזה השתלם, אבל "שומרי הגלקסיה" הוא הסרט האהוב עליי ביקום מארוול, אז קחו את זה בחשבון.

"יחידת 2" הוא, ברמת העיקרון, סרט המשך ולא רימייק. יש בו כמה דמויות חוזרות – ריק פלאג, אמנדה וולר, הארלי קווין וקפטן בומרנג – והוא מתחבר עלילתית לסרט הקודם. עם זאת, הוא עומד בפני עצמו, ולא צריך לראות את הסרט הראשון כדי להבין את ההמשך. היוזמה הקטנה והכושלת של אמנדה וולר הפכה למפעל של ממש ועכשיו יש לה מיני-צבא של עבריינים שיוצא למשימות באופן קבוע. אם הם בורחים או מסרבים פקודה, הצ'יפ בראש שלהם מתפוצץ. המשימה הושלמה? יופי, חלק מעונשם נוכה.

הפעם המשימה היא להשמיד מעבדה סודית במדינת אי לטינו-אמריקאית דמיונית, כדי למנוע מנשק קטלני ממקור חייזרי להתפשט לעולם כולו. המנהיג הוא ריק פלאג (ג'ואל קינמן), אבל המנהיג האמיתי הוא בלאדספורט (אידריס אלבה), מתנקש מוכשר ומרוחק רגשית שרק רוצה לסיים כבר את המשימה ולהתחפף. מהר מאוד הוא מפתח תחרות לא ממש בריאה עם פיסמייקר (ג'ון סינה), שהוא קפטן אמריקה המניאק / הומלנדר הפחות מניאק, אבל גם מתיידד עם ראטקאצ'ר 2 (דניאלה מלצ'יור), שיכולה לתקשר עם חולדות.

עוד בקבוצה: בחור שיורה נקודות צבעוניות קטלניות מהידיים (דייוויד דסתמלסיאן) וכריש מדבר (סילבסטר סטאלון). גם הארלי קווין שם ויש לה קו עלילה משלה, בלי הג'וקר, בלי ציפורי הטרף ולמרבה הצער גם בלי הצבוע שלה. ועוד לא דיברנו על הנבל (רמז – מדובר ברכיכה ימית בגודל של גורד שחקים).

כפי שאפשר לנחש מהתקציר הבסיסי הזה, מדובר בסרט מטורלל למדי וחסר בושה בקומיקסיות שלו. במקום ללכת על אווירה קשוחה-אפלה-בוגרת, גאן מתחייב עד הסוף למוזרות צבעונית ואבסורדית, עם דמויות נידחות למדי בארכיון די.סי ותחושת "הכל הולך" כיפית ונעימה. ההומור שחור מאוד והאקשן אכזרי לרגעים, אבל הטון הקליל מאזן את כל זה, לפחות רוב הזמן. היו כמה וכמה בדיחות שהשאירו את הקהל אדיש לחלוטין, אבל כשזה עובד זה נהדר ואין פה תחושה שהבדיחות הודבקו לסיפור בצילומי השלמה אלא שהדמויות עצמן ומה שהן עושות מצחיק לא פחות ממה שהן אומרות.

אחת הבעיות העיקריות עם "יחידת 1" היה היעדר העוגן הרגשי. לקראת הסוף מישהו בירבר משהו על זה שבעצם כולם שם משפחה או משהו, אבל הסרט לא הרוויח ביושר את המשפט הזה. הסרט החדש שם דגש משמעותי על הדינמיקה הקבוצתית, לפעמים על חשבון התקדמות מהירה של העלילה. כל דמות מאופיינת היטב, יוצרת קשרים עם אחרים ועוברת מסע רגשי משלה. נשמע מובן מאליו, אבל כאמור, הסרט הקודם הוריד מאוד את הסטנדרטים.

למעשה, באתי עם ציפיות כל כך נמוכות שכנראה הייתי מסתפקת אפילו בשליש ממה שהסרט נותן. גם עלילה זורמת, גם צבעוניות קומיקסית משוגעת וגם דמויות שכתובות טוב? מה, אשכרה אכפת לי עכשיו מהכריש המדבר? כן, כי הוא ממש רוצה להתיידד עם בני אדם והוא פשוט מאוד טיפש אז זה לא מצליח לו. הדוגמה המובהקת להבדל בין שני הסרטים הוא האבהות של האנטי-גיבור המוביל של הקבוצה. אם דדשוט / וויל סמית' היה אבא מושלם שיעשה כל דבר כדי להתאחד עם בתו הקטנה, הפעם הגיבור הוא אבא מחורבן שהכיר בבת שלו רק כי הוא היה חייב ומתקשר איתה בעיקר בצעקות. בכלל, משפחות דפוקות זה מוטיב חוזר פה, קצת כמו ב"שומרי הגלקסיה". מוטיבים חוזרים! כמו ב… אתם יודעים, אשכרה תסריט!

כל הדברים הרגשיים האלה הם טובים וחשובים, אבל צריך להבהיר משהו נוסף לגבי הסרט הזה – הוא דוחה. אבל ממש. יש בו ראשים מתפוצצים או כרותים, חתיכות בשר שמתפזרות לכל עבר, ניסויים אכזריים, איברי גוף מרוטשים, לפחות שתי סצנות שבהן הגיבורים מוצאים דרכים יוצאות דופן להרוג אנשים, המון חולדות, והן עוד החלק הסבבה בכל הסיפור הזה. כאילו, יש חולדה בשם סבסטיאן שהוא הייצוג החיובי ביותר של החיה הזו מאז "רטטוי", אבל אם עדר שועט של חולדות מלחיץ אתכם כדאי להתכונן נפשית. כנ"ל אם יש לכם פוביה מכוכבי ים, או מכרישים, או מבעיות עור יוצאות דופן.

הבעיה העיקרית של "יחידת 2" זה שהוא הרבה. הוא מאוד ארוך ומרגיש ככה, גדוש עד מפוצץ בפרטים, דמויות, רגעים אייקוניים, עלילות צד, שירים מגניבים והגעלות. קשה לי לומר האם משהו היה צריך לרדת ואם כן מה, כי הייתי בסדר עם רוב ההחלטות שהסרט עשה, אבל אולי הוא היה צריך לעשות חלק מהן ב"יחידת המתאבדים 3" או משהו. אין לי מושג מה התוכניות להמשך עכשיו כשג'יימס גאן שוב עובד עם דיסני, אבל כבר ידוע שגאן יוביל סדרה בכיכובו של פיסמייקר. אישית העדפתי סדרה על חייו של סבסטיאן החולדה, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.


ביקורת: הברך

$
0
0

האם אפשר לדבר על סרט של נדב לפיד בלי לדבר על נדב לפיד? לפיד הוא לא סתם במאי ששמו הולך לפניו, אלא במאי שהשם שלו מספיק לעשות מרתון שלם עד שהוא מגיע. במאי זוכה פרסים, מעורר מחלוקות, רב עם משרד התרבות, להיט בצרפת – וכל זה בלי שיותר מ-50 אלף צופים בארץ ראו את שלושת סרטיו בקולנוע. השם שלו כל כך לפניו, עד שנראה שהרבה פעמים הוא עושה לו עוול עד שלפיד אשכרה נזכר להגיע, ושהפער בין השם של לפיד והוא עצמו רחוק. על כן, ולמרות שאפשר בהחלט להגיד שהסרט עוסק ב"נדב לפיד", ננסה שלא לעסוק בנושא בביקורת, ולעסוק, נו, בסרט עצמו.

נגיע לעיקר: התשובה לשאלה "האם הפעם יש שינוי משמעותי מסרטיו הקודמים וכדאי לי לראות את זה, אני הצופה הממוצע", התשובה היא שכסרט "הברך" הוא בסדר, בסך הכול. לא הכי טוב של השנה, לא הכי גרוע של השנה, סרט נחמד למי שבקטע של סרטים שכאלה. מה שכן, אם נכוויתם מ"מילים נרדפות" אז כן יש ל"ברך" שיפור אחד משמעותי מאוד מהסרט הקודם של לפיד: יש לו עלילה.

במאי הסרט, י' (ככה זה נאמר בסרט. "יוד". אולי כדי לעזור לאנשים שיכתבו עליו ולא ירצו לכתוב את שם הגיבור הרבה פעמים. אני, בכל מקרה, החלטתי שהשם האמיתי של הבמאי הוא יודוקוליס ליפשיץ) מגיע להקרנה של הסרט שלו בערבה, איפה שיש הרבה מדבר, מעט אנשים, ומלא פלפלים רקובים. יודוקוליס ליפשיץ שם כדי להקרין את סרטו ולגרד קצת כסף, אבל מגלה שהתשלום מותנה בחתימה על מסמך ממשלתי שלכאורה יגביל אותו מלדבר על נושאים בעייתים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פיצה עם אננס, או האם המריח הוא אכן המסריח. מי שרוצה להחתים אותו היא יהלום, סגנית מדור ספריות במשרד התרבות – בחורה צעירה וחיננית שגדלה בערבה ויודוקולס נמשך ונרתע ממנה בו זמנית.

זו, בגדול, עלילת הסרט – הבמאי, הפקידה, והמסמך. יש משהו בתמצות הזה שקצת מתעתע, יש להגיד: יהלום לא ממש מנסה לתחמן את יודוקולס לחתום או משהו. זה פשוט משהו שצריך לקרות אם הוא רוצה לקבל כסף. מבחינתה זה לא משהו מהותי, והיא שוכחת את המסמך בעצמה בשלב מתקדם כלשהו של הסרט. אבל ליודוקולס המסמך הוא סדין אדום והוא השור. בדרך יש עוד כל מיני דברים, כמובן: יודוקליס ליפשיץ רוצה לעשות סרט ארט האוס ניסיוני על עהד תמימי שלא ממש מתרומם, אימא שלו חולה בסרטן, ומלא מלא מדבר. אם הסרט לא עוסק באף אחד מהנושאים האלה, כנראה שאנחנו בשלב ההפסקה המוזיקלית – חלק שהסרט אוהב במיוחד ולכן הוא משמיע שירים של שבק"ס, היהודים, ונסה פאראדיי, וביל ווית'רס כמעט במלואם.

בכל מקרה, יודוקוליס ליפשיץ מסתובב אנה ואנה וכועס על כך שרוצים שהוא ימלא טופס, וכועס על כך שמדינת ישראל לא רוצה לדבר על הכיבוש, וכועס על כך ועל כך ועל כך. הסרט מציג את יודוקוליס שלנו כבחור, בסך הכל, די ממורמר ועצוב. אין ספק שהסרט מזדהה עם חלק מהכאב שלו, אבל הוא גם יודע לעשות זום אאוט (או אולי במקרה של הסרט, תזוזת מצלמה של 360 מעלות תוך כדי נענוע המצלמה למעלה ולמטה ועשיית קיק-פליפ על הסקייטבורד שהצלם רוכב עליו) ולהראות שהוא דמות די מטומטמת, אגרסיבית, מניפולטיבית ומניאקית רוב הזמן. הסרט קצת מזגזג, אולי, בשאלה מתי הוא מזדהה, מתי הוא מעצים, ומתי הוא מזלזל בדמות הראשית – אבל עצם הזגזוג כבר מראה שיש יותר ביקורת ואירוניה על הדמות הראשית, ושלא כל דבר שיודוקוליס אומר חייבים לקחת ככוונת הסרט. כמו שמארוול לא חושבים שצריך להשמיד חצי מהאוכלוסייה, למרות שתאנוס אמר את זה בסרטים שלהם.

בשביל לעזור לנקודה הזאת, נראה שהוראת הבימוי היחידה שניתנה לשחקן הראשי, אבשלום פולק, היא "אקשן" – וגם זה כשהשחקן הכי פחות ציפה לזה. סגנון המשחק שלו (וגם של דמויות המשנה, אבל הן פחות איתנו) עובר את קו הקיפאון הווס אנדרסוני ומתחיל להעלות תהיות בנוגע לשאלה האם מישהו מהצוות זכר איך בני אדם מדברים באמת. היו רגעים שיודוקוליס הזכיר פחות בן אדם מבוגר, או אפילו דמות, ויותר ילד בן 4 שההורים שלו עוד לא סגרו אותו על כללי הנימוס הבסיסיים.

לעומת זאת, הסרט דווקא מיטיב לייצר תמונה יותר סימפטית ואוהדת של יהלום, בין אם בכוונה ובין אם לא. נציגת הממשלה כאן מתמודדת עם קיתונות של חרא שיודוקליס מפיל עליה בחיוך וחינניות ואנושיות, ומנגד עם ממשל שעוזר לה להגשים את החלום שלה להנגיש תרבות – אבל מגיע עם תג מחיר שהיא לא שלמה איתו. בניגוד ליודוקוליס שלא פעם מצטייר כבכיין אגוצנטרי, יהלום היא דמות הרבה יותר טובה שמצויה באמצע ניגוד הרבה יותר מעניין. היא הייתה יכולה להוביל סרט על שאלות שבין צנזורה, תרבות, ממשלה, וצנזורה עצמית הרבה יותר טוב – אבל הסרט דוחק אותה לצד רוב הזמן, כמעט בכל מובן שהוא.

כמו סרטים אחרים בז'אנר הישראלי-אומנותי-פסטיבלי, גם "הברך" אומנותי סתם לשם האומנותיות, אבל הפעם לא בצורה שמנסה באופן פעיל לגרש את הצופים כמו סרטים מסוימים, אלא סתם עקצוץ שלא נותן לנפשות הפועלות לעשות משהו "כמו שצריך" (אפילו כשזה היה עובד מאוד לטובת הסרט) ואוהב לשחק עם המצלמה או עם הסאונד גם כשאין סיבה. אני מניח שיש גם איזו ניגודיות בין הסצנות השלוות שבהן יודוקוליס שולח הודעות לאימא שלו והכאוטיות של שאר הדברים, אבל היו עוד דרכים לעשות את זה. בסופו של דבר, העשייה שלו היא סבבה כזאת. מספיק יוצאת דופן כדי שאנשים יוכלו להגיד שהיא יוצאת דופן, אבל לא באמת עושה משהו מרהיב או מפעים עם יציאת הדופן הנ"ל.

כל מה שתיארתי עד כה יוצר סרט נעים לרגעים, מעורר מחשבה, נחמד שכזה. אלא שאז מגיעה המפלה הגדולה של הסרט, לקראת סופו – בשני מונולוגים שאין דרך לתאר אותם פרט ל"לא טובים בכלל" הסרט צונח מ"יש פה דברים יפים לצד קצת דברים מטומטמים" ל"יש פה דברים מטומטמים לצד קצת דברים יפים". בעשרים וקצת דקות שכולן מתקפה על ממשלה שכבר לא איתנו, הסרט הופך לפתע מסרט מעניין למאמר דעה לא רלוונטי מ-2017. ממשהו קולנועי שמשחק עם דימויים לטלנובלה שמעדיפה לצעוק על הקהל מאשר להראות את זה בדרך אחרת. אפשר היה לציין לחיוב, אולי, שלפיד מדבר על משהו אוניברסלי יותר ולא רק על רוחם של נתניהו ורגב – אבל כאן לפיד פשוט חורק ולא מצליח לצאת עם אמירה מעניינת, חדשה או מדויקת. התוצאה הסופית היא פשוט מונולוג משעמם, שהופך לדיאלוג משעמם, שחוזר להיות מונולוג משעמם, ונהפך בסיומו לסצנת שיא מוגזמת שכאילו הגיעה מסרט אחר בכלל ולא עוזרת להסיר את הטעם הרע של השיעמום מקודם.

הסלחנים יגידו שזאת אולי הנקודה, והרי ידוע שהסרט אירוני ולא לחלוטין תומך בבמאי וחוץ מזה, אולי זה גם בכלל לא התגשם כי גם ראינו שיש סצנות שמתרחשות רק בראש של הגיבור, אבל זה, למען השם, איזה עשרים ומשהו דקות של השטות הזאת, ועוד בסוף הסרט. אירוני או לא, התרחש באמת או לא, מודע לעצמו או לא – אף סרט לא יכול להרשות לעצמו עשרים וחמש דקות צעקניות לרעה שכאלה בסופו.

אבל בסופו של דבר, כל הדיונים על הסרט, והשאלה האם הוא פרו-ישראלי או אנטי-ישראלי או אירוני-ישראלי מפספסים את הנקודה העיקרית שלפיד מציב, וזה שיותר משהוא אוהב את הארץ, או קשור אליה בדרך שהוא במקביל אוהב ושונא, או חש ניתוק, או כל דרך אחרת, יותר מכול הוא פשוט צריך חיבוק. אמא שלו מתה, החיים שלו קשים, אף אחד לא אוהב אותו, והוא רק רוצה שמישהו יגיד לו מילה חמה ויחבק אותו.

וכזה, בסדר. אני לא בטוח שצריך סרט שלם בשביל זה, אבל עשו סרטים למטרות גרועות יותר. מי ייתן ולפיד יקבל את החיבוק שהוא חושק בו.

ביקורת: לשחרר את שולי

$
0
0

סוף סוף הגיע לקולנוע סרט ביקורתי, ארסי, שמפרק את הפוליטיקה הישראלית ומציג את תיאטרון האבסורד שהממשל כופה על אזרחיו. שכחו ממניפסטים רדודים, פטריוטיים ולאומנים שצומחים כאן כמו פטריות וזוכים בפסטיבלים עאלק-שמאלנים ברחבי העולם, ובואו לראות סרט שמציג לאזרחים את המציאות כפי שהיא.

כי אומנם על פני השטח אפשר לפטור את שולי כ"מערכון מורחב של מה קשור" שבו העלילה נעה באקראיות ובמעגליות בעיקר כדי להגיע לפאנצ'ים מאולתרים וסבירים של שלישיית הקומיקאים, ושהסרט מיועד למי שאוהב את סוג ההומור מהמערכונים של השלישייה: אך זה, כאמור – רק על פני השטח. כי מה שהסרט טומן בתוכו הוא האשמה קשה, בוטה, וחד משמעית כלפי הציבור הישראלי.

הסוד, כתמיד, מתחבא בשמות הדמויות: שולי, בנו של אביהו, נחטף בקולומביה לאחר שהוא מתרברב שאביו עשיר. מכיוון שהוא לא סומך על ממשלת ישראל, אביהו מחליט לטוס עם חבריו נתי ובצלאל. שם הוא נתקל בעוזרת של השגריר, קורל שמה – והם הולכים לחלץ את שולי – אבל לא באמת, שכן הנהנתנות וטווח הקשב הצר של השלישייה מובילים אותם ממסיבה למסיבה ולשלל סיטואציות אחרות.

הבנתם? אביהו, הרי הוא האב – וכאן ההברקה האמיתית של הסרט, שבו אביהו הוא גם "אבא", אותה לשון פנייה גנרית, האדם הכל-ישראלי, "אחד העם" שכזה, אך גם אבי הציונות – והסרט עובד במקביל בשני המובנים הללו. ושולי, בנו? עניין שולי – אנחנו, הבנים שהלכו לאיבוד בחזון הציונות, שנחטפו, שהלכנו והתגאינו במולדתנו בפי אחרים וחטפנו על כך – אנחנו בסך הכול פרט לא חשוב. ואומנם אבינו, אביהו הכל-ישראלי, כן מנסה לדאוג, וכן רוצה לחלץ – אך מולך שוב ושוב שולל על ידי שניים: הימין הקיצוני (בצלאל) והימין "המתון" (נתי).

הרי אי אפשר לטעות בנוגע לשמות – בצלאל הוא הוא בצלאל סמוטריץ', והסצנה שבה הוא מתואר כמחרבן, מילולית, על קודש הקודשים הנוצרי, הופכת כל ניסיון לטעון למקריות לאפסי. בצלאל הוא זה שקרוב יותר, במהותו, לאביהו – זה שהאידיאלים שלו מתאימים יותר, זה שמקורב יותר – וזה ששוב ושוב שולח את אביהו להרפתקאות מסכנות חיים שבהן הוא מאבד איברים בשל היהירות והטיפשות של בצלאל, שחושב שהוא עליון לא רק על הגויים, אלא גם על הממלכתיות הישראלית (כפי שאפשר לראות בסירובו לקבל עזרה ממשרד החוץ – זה שהסרט מציג כמשרד ריק ומחורר, ושאפילו שגריר במדינה כמו קולומביה אין בו באמת).

ואכן, לא נראה עוד קולנוען שנכנס חזיתית בפוליטיקאי כמו שבן בכר ומה קשור מציגים כאן – בצלאל מוצג כגרסה ניהיליסטית לחלוטין, מופקרת ערכים, מטרידה מינית, וגם – ופה ההברקה האמיתית – פשוט חירשת. הוא דוחף אנשים למטרותיו וטוען שהוא מנסה לעזור, אבל הוא לא יכול אפילו להכניס מילה אחת לאוזן שלו. וכאן אנו רואים את הימין הקיצוני במלוא לעגו – גם לו רצה לעזור, הוא לא יכול לשמוע.

אבל ביקורת על הימין הקיצוני ראינו רבות בקולנוע. האומץ האמיתי של הסרט הוא המשחק הכפול שהסרט עושה עם דמותו של בנימין נתניהו, שהסרט מקצר ל"נתי", בספק-רמיזה-ספק-עקיצה.

זה מתחיל עוד לפני שדמותו של נתי פוצה את הפה שלה, ומתגלם במראה. כדי להיכנס לדמותו, שחקן האופי שלום מיכאלשווילי הכהה את עורו באופן מלאכותי שמזכיר מעט את מנהג ה"בלאקפייס" האמריקאי. אך בעוד שאצל ארה"ב המנהג נוצל על מנת ללעוג למיעוט השחור בארץ, כאן הסרט משתמש בו באופן סאטירי כדי להראות את "התחפושת" ששם ראש הממשלה לשעבר. לא באמת מזרחי, לא באמת שחום עור – עבודה בעיניים, בולטת במיוחד, שדרכה הוא מנסה להתחבר ל"קהל הפשוט" למרות שהוא אינו אחד מהם בטענות לאיזה "גן מזרחי".

אך הסרט לא משאיר את הביקורת מעודנת – הסרט מתאר את נתי כנהנתן הולל אפילו יותר מבצלאל, שעוד שומר על ערכי היהדות ומקפיד לא לאכול בלתי כשר, בעוד שנתי אוכל כל דבר שמוצע לו ואף בועל כל דבר שבא לו, ואף מואשם בפדופיליה (האם יוצרי הסרט נהנים מהאירוניה שבהטחת האשמות שבנו של נתניהו הטיח בראש ממשלה אחר? לא ניתן לשלול). אומנם היו הרבה סרטים ישראליים נוקבים, ובכל זאת לא היה אחד שבו נרמז שראש הממשלה שלנו ביצע מין עם סוס פוני. וכל זה, כפי שהסרט מבהיר – נעשה על חשבון משלם המיסים. בלי בושה ובלי שמץ של חרטות. גם אם בית המשפט לא ירשיעו – הרי שבסרטם, מה קשור נותנים את כתב האשמה החמור ביותר.

הסיפור של נתי, על פי הסרט, מציג אותו כמי שמייחל להיות אב – עוד ביקורת עוקצנית, ששמה בפה את מה שכולנו חושבים: שנתניהו מתכחש לילדיו, בורח מהם, וחולם על גרסה מוצלחת מהם. הוא לא רוצה להיות אבא, כפי שאומר נתי – הוא רוצה בכלל להיות סבא.

במראה הזאת שהסרט מציב לימין הפוליטי בארץ, הסרט משאיר מעט תקווה. בעוד שהעקשנות של אביהו מצליחה לקדם אותם במעט במסע להציל את עם ישראל (השולי!) מתלאותיו, בכל פינה נתי ובצלאל מסיטים אותו מדרך הישר. ובעוד שהם זוכים במשאת ליבם לאורך הדרך, אביהו שלנו רק מאבד עוד ועוד.

אם יש תקווה כלשהי, על פי הסרט, הרי שהיא מסתתרת במין הנשי – זה ששלושת הגיבורים שלנו מנסים לנשל מזהותו (קורל לא נקראת בשמה אי פעם, אלא כ"קורחל" – בניסיון להפשיט ממנה ולו את הכבוד הבסיסי והמינימאלי ביותר), אך במסר מעצים במיוחד מתגלות כיחידות שיכולות לבצע את התפקיד הגברי, יחד עם הנשי. אך זאת תקוות קצרת מועד – הסרט מעודד אותנו לא לשים את מבטחנו באף "הבטחה פוליטית" שכן גם השמאל הקיצוני והצעיר ילך, תחת הנסיבות המתאימות, יד ביד עם הימין הקיצוני. הסרט מציע אופטימיות אך לרגע, ואז מזכיר לנו את חטאינו שגורמים לבנינו לסבול שוב ושוב, ומובילים אותנו שוב כלואים במעגל אכזרי שהשפעתו רחבה הרבה יותר רק מארצנו הקטנה והבלתי חשובה.

מספרים שהסרט נהפך ללהיט גדול – אך בעיקר בקרב קהל הצעירים. ואין זו הפתעה – שמרנותם של המבוגרים לא מוכנה עדיין לסרט מהפכני ובוטה שכזה, ששם ללעג את כל מה שהם מחשיבים לקדוש, וסוטר להם בפנים. הקהל השמרני צופה בסצנות של נשים בבגדי ים בבריכה ורואה את בדיחות הקיא והאוננות וחושב שמדובר במוצר ילדותי וגס. אך האמת היא שהם אלו שכבולים בתודעה כוזבת, ולו היינו תלויים בהם, היינו מסיימים כמו שולי. אך למזלנו, יש שביב של אופטימיות מעבר למה שמוצג בסרט. כי כאשר הנוער הצעיר גומע בשקיקה תוכן מחתרתי כזה – אולי זאת התקווה שהסרט בכל זאת מציע לנו, והם אולי יצליחו לבוא ולשחרר אותנו. מי ייתן וירבו.

ביקורת: ג'אנגל קרוז

$
0
0

הרבה זמן לא עשו כאן סרט הרפתקאות כמו שצריך. מה זה סרט הרפתקאות, אתם שואלים? אוו, ילדים, אז תשמעו: לפני הרבה זמן, כשעוד לא היו כל כך הרבה גיבורי על בסביבה, סרטי הרפתקאות היו שוברי הקופות האולטימטיביים. הם כיהנו בכבוד רב בעשיריית הסרטים המכניסה בכל הזמנים, והז'אנר הנפיק כמה מסרטי הקולנוע הטובים ביותר שנעשו.

אבל אז הגיעו גיבורי העל והיקומים הקולנועיים, וכבר לא טורחים לעשות סרטי הרפתקאות כמו פעם. או בכלל. אבל דיסני רצו עוד כסף, ובדקו: מה מהנכסים שלהם יכול להכניס עוד ירוקים? ומכיוון ש"סרט שמבוסס על מתקן בפארק של דיסני" כבר עשה פרנצ'ייז רווחי אחד, נפלה ההכרעה לעשות את זה שוב. וב"לעשות את זה שוב" אני מתכוון לעשות ממש את אותו הדבר. שוב.

שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה, מדענית בריטית (אמילי בלאנט) מחפשת אחרי עץ שמסתתר בעולם כבר מאות שנים ומצמיח את "דמעות הירח", עלים בעלי סגולות ריפוי על-טבעיות. היא יוצאת לחיפוש אחר העץ במסתרי האמזונס יחד עם אחיה (ג'ק וייטהול), ומגייסת גם קפטן של ספינת תיירים בשם פרנק (דווין ג'ונסון). הבעיה היא שגם הגרמנים יוצאים לחפש את העץ כדי להשתמש בו בשביל לנצח במלחמה, כי אם בסרט הרפתקאות עסקינן, אז כמובן שניקח אלמנטים רבים מאמת המידה ההוליוודית של הז'אנר, "שודדי התיבה האבודה".

הנה כי כן, "מסע בג'ונגל" (מה לעזאזל התעתיק העברי המגוחך הזה, אלוקים. ראיתם כבר את הסרט "דה גודפאדר"?) הוא לא רק חיקוי של הקונספט, אלא של הגישה הקולנועית כולה: צריך שיהיה כיף, וסצינות אקשן מהנות ולא מחייבות, וגם טוויסט או שניים או שלושה על הנאמנות של הדמויות, ואווירת פנטזיה קלילה מרחפת ממעל.

ייאמר מיד: החיקוי הזה לא רע. הבמאי, ז'אומה קולייט-סרה, שהתפרסם בעיקר כבמאי שהוציא לליאם ניסן כמה סרטי אקשן שנה אחרי שנה, עשה היטב את שיעורי הבית. הסרט מהנה: הוא כיפי, הוא קליל, והוא אפילו לא כל כך מצריך לכבות את המוח, כי הדמויות מתנהגות סך הכל די בהיגיון במסגרת העולם שלהן.

גם השחקנים סבבה. דוויין ג'ונסון הוא לא יותר מהפרסונה הקבועה שלו, וכשיש קטעים שדורשים ממנו קצת מאמץ או דרמה ממשית הוא לא בדיוק מספק את הסחורה, אבל בסך הכל אם אתם צריכים דמות סימפטית בסרט הרפתקאות קליל, ג'ונסון הוא האיש שלכם. אמילי בלאנט תמשיך להיות נהדרת בכל מה שהיא עושה, ואת תפקיד העשויה ללא חת היא כבר עשתה היטב ב"קצה המחר". ג'ק וייטהול סבבה. פול ג'יאמטי סבבה. יש גם כמה נבלים על-טבעיים, וגם הם סבבה.

במקצה הנבלים מתבלט לטובה הנציג האובססיבי של הגרמנים, הנסיך יואכים-משהו, בגילומו של ג'סי פלמונס הנהדר. פלמונס נועץ שיניים בדמות הקריקטורית שקיבל ומפיח בה חיים בתענוג לא מוסתר. המבטא הגרמני המוקצן שלו מעלה חיוך בקטע טוב, ונחמד שיש סצינה שצוחקת בדיוק על המבטא הזה, ועושה את זה היטב.

רק מה, עבור אלה שרוצים קצת יותר מסרטי הפופקורן שלהם, ייתכן שהסרט לא יהיה מספק. סבבה זה סבבה, אבל למרות שז'ולייט-סרה מנסה לעשות "שודדי הקאריביים", גור ורבינסקי הוא לא. רגעים רבים בסרט, הגם שהפוטנציאל ניכר בהם, לא מפוצחים עד הסוף. טוויסט מרכזי בעלילה מוצג בצורה כמעט מעוררת פיהוק, ובקטע הספציפי הזה עולות גם כמה טענות על העריכה שיכלה לעשות את העבודה הרבה יותר טוב. הפער בכישרון ניכר בפרט בקטעי האקשן – הם מהנים וברורים לרוב, אבל על האנרגיות והיצירתיות שורבינסקי מצליח להכניס לסצינת אקשן אחת ז'ולייט-סרה יכול רק לחלום.

מהבחינה הזו, מה שחסר לסרט זה בעיקר איזה קטע אייקוני, משהו שיוכל להיכנס לפנתיאון ההרפתקאות הכיפיות. אבל אין פה את האריסון פורד או ג'וני דפ, לא איזו סצינת בגידה מוצלחת ומפתיעה, לא סיקוונס אקשן יצירתי, ומה שאולי פחות יפריע לחלק מהאנשים – גם לא פסקול זכיר.

בואו נדבר על זה רגע: במצעד פסקולי העשור הקודם, הענקתי את המקום השמיני והמכובד לפסקול של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" מאת ג'יימס ניוטון הווארד, וכתבתי שם כך: "[הפסקול] מגוון מאד: הוא היה יכול להספיק לחמישה סרטים תקופתיים ועוד היה נשאר עודף. יש כאן לפחות חמש תימות שונות שכולן מרגישות מתאימות לתקופה, וכבר בזמן אמת התענגתי על הרבגוניות המוזיקלית ושאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה".

ככל הנראה, ג'יימס הנכבד קרא את הטקסט הזה ואמר לעצמו: "וואלה, צודק, יש לי פה חומר ליותר מסרט אחד". אחרת, למה שהפסקולים של "ריה והדרקון האחרון" ו"מסע בג'ונגל" יהיו דומים כל כך לפסקול של "חיות הפלא"? מצד שני, זה מתאים לאווירת חוסר היצירתיות הכללית של "בואו נעשה עוד אחד כזה בדיוק" ששורה על הסרט.

בנוסף לכך, הסרט בהחלט חוגג על זה שאמילי בלאנט היא אישה באירופה של תחילת המאה הקודמת, ומזכיר רק חמש מאות פעם את העובדה שהיא מעיזה ללבוש מכנסיים. כל הקטע הזה גמלוני משהו: אנחנו כנראה אמורים להבין משהו מהגאג החוזר, אבל דווקא בגלל האווירה הסופר-קלילה לא ברור האם הסרט בעצמו יודע מה המשהו הזה.

אבל למרות חוסר היצירתיות, אני מודה: נהניתי. בלוקבאסטר קולנועי עשוי היטב הוא לא דבר מובן מאליו. מדי פעם, כל מה שאני צריך זה סרט אופטימי וחביב שלא דורש יותר מדי, לא מציג נבלים מפחידים מדי, תכניות מורכבות מדי ועלילות מסובכות מדי. נכון שבגלל זה הוא גם לא ממש זכיר, אבל בזמן אמת הוא לא פחות ולא יותר מבילוי נחמד וכיפי.

ביקורת: טלה

$
0
0

אי שם באיסלנד ישנו עמק יפה, שמאוכלס על ידי זוג יפה: מריה (נומי רפאס) ואינגבר (הילמיר גודנסון). הזוג היפה בעמק היפה עוסקים בטיפול בעדר בעלי חיים בדממה הפוטוגנית שמאפשרים חיים הרחוקים מכל רמז של המולה עירונית. העבודה קשה אך מספקת, ולמרות שמדובר בתא משפחתי קטן נראה שבני הזוג מאושרים עם הקפה של הבוקר והאלכוהול של הערב. אפשר כמעט לטעות ולחשוב שזאת דרמה קאמרית על היופי שבטבע (או פרק של המומינים), עד ששומעים את המוזיקה המאיימת נבנית ברקע, או ששמים לב שהשוטים נמשכים טיפה יותר מידי, כאילו בשביל שתתחילו לדמיין מה יצוץ מאחורי הרקע ויהרוג את כולם.

יום אחד, אחרי שהם עוזרים לכמה כבשים להמליט, בני הזוג עוזרים להמליט עוד טליה אחת נוספת שנראה שיש משהו בה מיוחד. בשל כך, ומסיבות השמורות עמם, הם קוראים לטלי ה"אדה", מאמצים אותה ומתייחסים אליה כאילו הייתה יותר מסתם טלה: הם מגדלים אותה בבית, מטפלים בה ודואגים לה כאילו הייתה בשר מבשרם. רמת האושר בעמק עולה פלאים, וגם רמות החרדה של הצופים שמחכים שכל המוזיקה המאיימת הזו והשוטים העוד-יותר-מאיימים ישתלמו באיזה מרחץ דמים. רק שהם לא. כל מה שקורה זה שאחיו של אינגבר, בחור בטלן אך סימפטי בשם פיוטר (ביורן הראלדסון) מגיע לבקר. הוא חושב שכל האושר הזה די מוגזם, ומה בדיוק הקטע עם לדאוג ככה לאיזו כבשה כאילו היא בת אדם? נו, אולי עכשיו יהיה פה איזה מרחץ דמים, או לפחות כמות הגונה של דרמה אנושית שתוציא את החום מכל הסקנדינבים הקפואים האלו? תמשיכו לחכות.

"טלה" הוא סרט קצר טוב במסווה של סרט די משעמם באורך רגיל. כאשר הכתוביות מתחילות להתגלגל על המסך והאורות נדלקים לא נותר אלא למלמל "זה הכל?" הנראטיב שלו צנום אפילו יותר מרפאס עצמה, ולכן את מרבית זמננו נמלא בבהייה ברקעים היפים ובצפייה בדמויות יפות ממלאות את שגרת יומן (היפה) במשחק ועבודה. ואי אפשר להכחיש שהסרט אכן נראה טוב, ובתור פרסומת טיולים לאיסלנד הוא עושה עבודה מצוינת. הדרך בה הסרט שומר את הקלפים קרוב לחזה רק כדי לחשוף אותם באופן כמעט אגבי אפקטיבית. גם השימוש באפקטים מיוחדים ראוי לציון, לא רק משום שהתוצאה מרשימה ביחס לתקציב נמוך יחסית, אלא בשל השימוש של היוצרים במה שמכנים עמק המוזרות (Uncanny Valley) לא בהכרח כדי לאיים, אלא כדי להוציא אותנו משלוותנו. 

גם השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, תחילה במכירת האשליה של שלווה, כזו שמכסה על מתח שנבנה לאיטו במשך שנים, ואחר כך במה שנראה כמו הדבר האמיתי. קל היה לדמיין את פיוטר כסטריאוטיפ, האח הפרוע והמוגזם מול אינגבר האחראי, אבל הראלדסון עושה עבודה טובה בלהציג אדם אמיתי, כזה שקשה להכחיש את השמוקיות הטבעית שלו, שנקלע לסיטואציה די מוזרה ומנסה להתמודד אתה. מכירים את זה שאתם נפגשים אחרי כמה שנים עם אנשים שהכרתם ומגלים שהם אימצו תחביב חדש שהשתלט על כל החיים שלהם, כמו רקמה או איסוף כלפי מג'יק או סגידה לבהמות'? אתם עדיין חברים ואתם עדיין מרגישים סימפטיה, אבל זה כאילו מדובר באדם אחר.

אבל כל ההישגים הטכניים והצורניים האלו לא עוזרים לסרט. גם לא התימות על אובדן, יחס האדם לטבע והתפרקות התא המשפחתי, בהן אפשר לדון בוודאי שעות על גבי שעות. הן בהחלט שם, אבל לא מוצגות באופן חדשני או מעניין במיוחד. בסופו של דבר "טלה" עדיין מרגיש כמו סרט של רבע שעה שנופח באמצעים מלאכותיים. אפילו בתור פרק של "אזור הדמדומים" הוא היה מרגיש טיפה ארוך מידי, ומאה ומשהו הדקות שלו מורגשות בעיקר כאשר מגיעים לסוף ומבינים שהסרט היה יכול להסתיים כמעט בכל סצנה בחציו השני. כל מה שקורה בחצי הראשון הוא הרמה להנחתה – וזו אחלה הנחתה, אבל היא יכלה להגיע בכל רגע במערכה השלישית או אפילו השנייה.

אם לא שום דבר אחר, "טלה" גרם לי להעריך מחדש את "האביר הירוק", עוד סרט בהפצת חברת A24 שנע על הקו שבין פנטזיה לאימה. גם ל"אביר הירוק" יש שוטים ארוכים ורבי משמעות של דמויות שבוהות בחלל האוויר על רקע נופים יפיפיים. גם "האביר הירוק" מתיימר לדבר על דברים שברומו של עולם. גם "האביר הירוק" מבין שיש דרך טובה להשתמש ב – CGI בלי לנסות לגרום להכול להראות ריאליסטי (אלא דווקא להדגיש את האלמנט הפנטסטי). אבל "האביר הירוק" ממלא את הזמן שלו בצורה טובה יותר, משנה לא רק את הנופים אלא גם את מצב הרוח, ומתעמת עם הרעיונות שלו באופן הרבה יותר ישיר. לא מספיק סתם להפריח בלונים של תימות באוויר – צריך גם לתת להם כיוון.

זה לא שיש לי בעיה עם סרטים שהם דלים בעלילה אבל גדולים באווירה (מה שהילדים בימינו קוראים לו "וייבז"), אבל בסופו של דבר ל"טלה" אפילו אין מספיק מאותה אווירה שהוא מתיימר להעביר. יש גבול לכמה פעמים אפשר לראות את אותם הסטים מוארים באותה צורה, או את אותן הדמויות בווריאציות על אותן השיחות. או את אדה. היא טליה יפה, אבל באמת שיש גבול. 

ואם אתם מרגישים שהביקורת הזו מתארכת יותר מידי, שהיא נהיית רפטטיבית למרות שבמונחים אבסולוטיים היא די קצרה, מזל טוב! אתם חולקים בדיוק את ההרגשה שהייתה לי בזמן צפייה ב"טלה". אני מבין שבלה טאר הוא אחד המפיקים של הסרט ושיש לאיש אלרגיה קשה למילה "קאט", אבל אם היוצרים לא יחתכו אז הקהל יחתוך – החוצה מאולם הקולנוע.

ביקורת: שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות

$
0
0

בסקאלת חובבי/שונאי מארוול, לא אחדש אם אספר שאני מאלה שחושבים כי המילים "סרט מארוול גנרי" הן מחמאה. מבחינתי זה תו תקן לאיכות ידועה ומוכרת, שלא תמיד מחדשת – אבל תמיד מבוצעת היטב. "שאנג צ'י" לא שונה מאד בקטע הזה: זה תוצר נוסף ומהנה של הסטודיו החזק בהוליווד, והוא מתוקתק ומבוצע ללא רבב. זה היה מספיק לרבים מאוד, אבל החדשות הטובות הן שהסרט החדש כן מצליח בכמה חלקים מרכזיים שלו לשבור את תקרת הזכוכית הרגילה של החברה. האם בסוף הוא ייזכר כסרט באמת יוצא דופן? כנראה שלא, מסיבה עיקרית אחת, אבל הוא בהחלט השקיע מאמץ.

אנחנו מתחילים עם קריינות של אישה המספרת לבנה אודות הלוחם האגדי, בן האלמוות, שקיבל את כוחו מעשר טבעות מסתוריות וניצל את יכולותיו כדי לשלוט בעולם באמצעות הצבא האישי שלו. "לבסוף הוא פגש אותי", היא מספרת, "כששמרתי על הכפר המסתורי והקסום 'טה לו', ואז ויתר על כוחותיו ועל מעמדו כדי להיות אבא שלך".

הבן הזה גדל להיות שרת שמחנה מכוניות יוקרה של אחרים ולא מחפש להתקדם לשומקום ממשי, וזה שהחברה שלו גם אוהבת שלא לחשוב אל מעבר להיום בערב לא עוזר לו לממש את הפוטנציאל שלו. איזה פוטנציאל? טוב ששאלתם – הבן הנחמד הוא אמן קונג-פו ממש טוב. כלומר, ממש ממש טוב. את הפוטנציאל הזה אנחנו מגלים ביום בו אבא שלו, הלוחם האגדי, שולח את הצבא המיומן שלו למצוא אותו ואת אחותו, לא ברור לאיזו מטרה אבל ככל הנראה לא משהו טוב במיוחד.

והפוטנציאל הוא חתיכת פוטנציאל. הנה הגענו אל הדבר הראשון שבו הסרט מצטיין – אקשן. זה כנראה האקשן הטוב ביותר שקיבלנו ממארוול עד כה, וההצהרה הבומבסטית-משהו הזו ודאי נכונה אם נצמצם את ההגדרה ל"אקשן-מכות" וקרבות אחד-על-אחד: פשוט כאן יש הרבה יותר שוטים ארוכים, המון השקעה בכוריאוגרפיה, ובימוי מצלמה מחושב להפליא שמוכיח שמישהו החליט שהפעם הוא לא יסתמך יותר מדי על חדר העריכה. שתי סצינות אקשן מרהיבות מגיעות כבר במערכה הראשונה של הסרט, והן פשוט מחול מפואר של יצירתיות, אנרגיה ושחקנים שיודעים להרביץ באמת. ואם הראשונה שמתרחשת באוטובוס דוהר כן מסתמכת על התנועה והקינטיות שבעצם הלוקיישן, אז השניה שמתרחשת על מגדל פיגומים מבויימת ומצולמת כל כך טוב שלקרוא לה "עוצרת נשימה" יהיה פשוט תיאור של התחושה באולם הקולנוע במהלכה.

אין גם פלא על הלחימה האיכותית אם אחת מהכוכבות היא מישל יאו הנהדרת. עוד בגזרה הנשית מצטיינת אחותו של הגיבור שמגלמת מנג'ר ז'אנג, שאני לא מכיר אותה אבל הבמאי כן, ולכן הוא הרשה לעצמו להסתמך על היכולות שלה ופשוט הורה לצלם ללחוץ על הכפתור בלי לצעוק 'קאט' אחרי רגע.

וכאן אני מוכרח לעצור לרגע ולספר לכם על מי שכנראה אחראי לכל הטוב הזה, מתאם הפעלולים של הסרט, בראד אלן. כנראה לא שמעתם על האיש, אבל אני הלכתי לבדוק מי אחראי לקפיצת המדרגה הזו באיכות האקשן. הדבר הראשון שגיליתי זה שמדובר באותו אחד שלזכרו הוקדשה שקופית בסיום הסרט. מתברר שאלן מת לפני שלושה וחצי שבועות בלבד בגיל 48, והסרט הוקדש, בצדק, לזכרו. הדבר השני שגיליתי כשנכנסתי לימד"ב לצפות בפועלו הקולנועי, זאת רשימת הקרדיטים הבאה: סקוט פילגרים, סוף העולם, קיק אס, סדרת 'קינגסמן' ועוד היד נטויה. הבנאדם היה תו איכות שאף אחד לא הכיר לאקשן טוב ואיכותי. יהי זכרו ברוך.

עוד חלקים טובים? בבקשה. אקוופינה, שמגלמת את קייטי, החברה חובבת הנהיגה של הגיבור. יש לשחקנית הזו שטאנץ אחד, נכון, אבל היא ממש טובה בו. כאן היא בתפקיד דדפול מעיר ההערות על כל הדברים המטופשים שקורים סביבה, וגם אם הטקסטים לא ממש שנונים או מקוריים מאד, זאת ההופעה של השחקנית שגורמת להם לעבוד היטב, וכך להקהות את הרגעים בהם הקלישאות כן קופצות לרגע או שניים. או עשרה.

ככלל, ההומור המארוולי הידוע נוכח גם כאן, אבל זוכה גם הוא לכמה רגעי צחק-בקול-רם שחורגים מהתבנית הקבועה. ישנו מונולוג אחד שההברקה שבבסיסו והשחקן שמגיש אותו הופכים את הסצינה כולה לאחת מהמצחיקות ביותר שיצאו מהאולפן.

אפרופו שחקני משנה: טוני ליונג, בתפקיד ה"לא-מנדרין-כי-בזבזנו-אותו-באיירון-מן-3". זה לא סוד שרבים כעסו על מארוול בעקבות התרגיל ההוא, ומארוול עצמם צחקו על כל העסק בסרט קצר שיצא בזמנו עם הבלו-ריי. כדאי לכם לראות אותו, דרך אגב. בכל מקרה, כאן ישנה התייחסות מפורשת לקו העלילה ההוא, אבל מארוול בשלב הזה אמיצים וחזקים מספיק כדי להתייחס לביקורת מצד אחד אבל לעשות את זה בבדיחות הדעת מצד שני.

אבל לא זאת הסיבה שאני מזכיר את המנדרין. הסיבה היא שהנבל של הסרט הוא תשובה נוספת של מארוול לחולשת הנבלים הידועה שלהם. לא אקמץ כאן בתשבחות: הוא מזנק בקלילות רבה אל שלישיית הנבלים הטובה ביותר בMCU, בעיקר בזכות ההופעה המדהימה של ליונג, שלקח תסריט סביר ושדרג אותו עשרות מונים באמצעות הבעות פנים, רגש, אכפתיות והמון המון כריזמה. זאת לחלוטין הופעה של 'וואו' שלא ציפיתי לפגוש בסרט מארוול שלא מאד ריגש מלכתחילה.

הדבר המרכזי הנוסף שבולט כאן הוא האווירה. די ברור שמארוול רצו לעשות כאן את ה'פנתר השחור' שלהם לאסייתיים, והאופן בו הם עשו את זה הוא לנסות לתת לסרט אווירת סרט קונג-פו כהלכתו. זה מתבטא בעיקר בהשפעה הוויזואלית של הסרטים הללו, גם אם בסוף יצקו מלמעלה קמצוץ מסרטי הרפתקאות-דיסני קלאסיים: כפרים מסתוריים, כלי נשק מיוחדים, אנשים שספק קופצים ספק עפים באוויר, חיות קסומות ופה ושם דיבורים על האור והחושך שבפנים. חלק מסצינות המכות ששיבחתי קודם הפכו במסגרת ההשראה הזו לסצינות קרב-ריקוד חביבות מאד, והבימוי ניסה גם לבדל אותן זו מזו בתאורה ובזוויות הצילום. זה עובד, בעיקר בקטע אחד לקראת הסוף בו רק תנוחת המצלמה מטרימה מהלך עלילתי שמגיע רגע אחר כך.

כל הדברים שהוזכרו עד כאן מתנקזים כצפוי למערכה אחרונה אינטנסיבית, שמצד אחד באה בזמן אחרי שבחלק האמצעי הסרט הגביר את מינון הדרמה (וההומור) על חשבון האקשן וייצר ציפיה לקתרזיס ראוי ומספק, ומצד שני זנחה קצת את האקשן המשובח והמודעות העצמית וחזרה למופע אפקטים גרנדיוזי ומפולפל כמו שמארוול אוהבים (ועדיין, מושפע בבירור מהתרבות הסינית; קרדיט נוסף לקוהרנטיות הויזואלית שאינה מובנת מאליה). המופע הזה טוב, אפי ומבוצע נהדר – אני בספק אם יש סצינת שיא כה מרהיבה בסרט סולו קודם של החברה – אבל אם חיפשתם מקום לתלונת ה"גנרי!!!" שלכם, אז זה בעיקר שם. וגם בקטעים הבודדים בהם הסרט מתקשר ליקום הכללי של הסרטים, קטעים טובים בפני עצמם אבל אקראיים כל כך שאפילו אקוופינה לא עזרה לתחושת האילוץ שליוותה אותם.

אז מה מונע מהסרט לזהור באמת בין כוכבי היקום הקולנועי? הנה הגעתי לזה: הגיבור הראשי. שאנג צ'י. סימו ליו מוקף בהמון דברים טובים, אבל כשחילקו את הכריזמה הוא הלך לחכות בתור של מיומנויות הלחימה. קו העלילה שלו עצמו נדוש למדי, וזה שכל הקונפליקט שלו מועבר לנו באמצעות פלאשבקים בלתי נגמרים לא עוזר. התחושה היא שהוא שם כדי לשרת את קו העלילה של הנבל, במקום שזה יהיה הפוך. בסופו של דבר שאנג-צ'י נשאר צנון די חסר משמעות, שגורם לכל הקטע בסוף בו מארוול מתלהבים מהתוספת החדשה ליקום להרגיש קצת מפוספס.

כך יצא שיקום קולנועי עם בסיס יציב ואיתן וקצוות קצת חלשים, השקיע בסרט חדש שעובד היטב בכל אספקט – חוץ ממה שאמור להיות עמוד השדרה שלו. אז נכון שכנראה לא מאוד אתרגש לפגוש שוב את שאנג צ'י הדמות, אבל בסך הכללי, מארוול הצליחו להגביר את ההערכה שלי אליהם אפילו יותר.


שתי סצינות קרדיטים: הראשונה מכינה את הקרקע להמשך עלילות הMCU, אבל הופכת במחי רגע שנון אחד גם לבדיחה מוצלחת מאד. הסצנה השניה שם כי צריך סצנת קרדיטים שניה, אבל היא מיותרת: היא מראה לנו משהו שנאמר בסרט עצמו ואין בה שום חידוש. אבל על מי אני עובד, אתם תישארו עד הסוף בכל מקרה, ובידיעה שזה לא קפטן אמריקה מדבר בשבח הסבלנות – ננוחם.

Viewing all 627 articles
Browse latest View live