יש סרטים חכמים בעולם הזה. גם קומדיות – סרטים שיש בהן גרעין של אמת ושעוסקים בסוגיות כלשהן ושיש להן מטרות כלשהן בחיים להגיד משהו על משהו. "המשטה נפלה על הראש" (התרגום המאוד קלוקל ל"Super Troopers") הוא לא אחד מהם. "המשטרה נפלה על הראש" הוא קומדיה מטומטמת בכל רמ"ח איבריה: מעלליהם של חמישה שוטרי מדינה (מה שזה לא יהיה), ארבעה ותיקים ואחד חדש, ארבעה חברים טובים ואחד מעצבן שאין לאף אחד כוח עליו והקפטן חסר הסבלנות שלהם, שנכנסים ויוצאים מצרות בגבול ארה"ב-קנדה כי למה לא.
השאלה הגדולה שצריכה להופיע על מקלדותיכם היא "אם כבר בוחרים קומדיה מטומטמת, למה את "המשטרה נפלה על הראש" ולא את "קיץ אמריקאי חם ורטוב"?" והתשובה היא: כי בשלב הזה של חייו, "קיץ" כבר זוכה ליותר הערכה כיצירת המופת הקומית שהוא (כולל המיקום מספר אחת ברשימת "הקומדיות הטובות ביותר של האלף החדש" של מועדון ה-AV). "סופר טרופרס" (כן, אני לא הולך לקרוא לו בשם הרשמי שלו) – לא.
"טרופרס" הוא מסוג הקומדיות שצריכים לראות במצב כפית או תחת השפעה, או היי, למה לא שניהם? הוא מסוג הסרטים שהביקורות לעולם לא יבינו כי זה פשוט לא סרט לבית קולנוע. יש סרטים שהישיבה באולם בכיסא אמיתי עם פופקורן ושתייה שהשקעת בהם כסף רב פשוט עושה להם רע ומגלה רק חלקיק מהפוטנציאל שלהם. אם אתם לא רואים את הסרט הזה עם לפחות עוד אדם אחד כשלפחות אחד מכם קצת שפוך – אתם לא עושים את זה נכון.
הרי לסרט אין עלילה – מדובר בקונדסים (שלא נגיד שנינגנס) של חבורת סוג-של שוטרים (ניסיתי להבין מה ההבדל בין State Police לסתם משטרה מערך הוויקיפדיה והתייאשתי) שכושלים את דרכם מעלה ומטה והצידה. זה סרט שכולו קטעים קטנים ומצחיקים שבצפייה ראשונה עלולים אפילו לא לצחוק מחלקם, אבל בצפייה שנייה כבר מצחקקים ובצפייה העשירית נקרעים מצחוק על הרצפה, ומאז הם חיים לעד כשלל גיפים, סרטונים ותמונות ברחבי האינטרנט.
זה לא משהו פשוט לעשייה. אם ל"סופר טרופרס" חסרים כל מיני דברים שהופכים סרטי איכות לכאלה, הרי שהעובדה שהוא מזמין את הצופים לחזור אליו שוב ושוב ולהעריך אותו יותר בכל צפייה היא משימה לא פשוטה עבור כל סרט, ובמיוחד עבור קומדיה – ז'אנר שלרוב נשען על ההפתעה מהפאנץ' שהולך לבוא. אבל איכשהו, "המשטרה נפלה על הראש" מצחיק (אותי) יותר בכל פעם שאני רואה אותו. כאילו אני מגלה משהו חדש על הבדיחה שלא שמתי לב אליו עד כה.
את הקרדיט יש לחלוק לצוות הקומדיה "ברוקן ליזארד" – ג'יי צ'אנדרסקר, קווין הפרנאן, סטיב למה, פול סוטר ואריק סטולהנסקה – חמישה חברים, שבעידן אחר שבו לצוותי קומדיה עדיין הייתה משמעות הם כנראה היו מצליחים יותר, אבל בימינו נהנים מהצלחה חלקית ביותר ומשונה למדי. אולי זה כי כל קבוצת קומדיה עומדת בצילה של "מונטי פייטון" (ולמרות הערכתי לחבורה של "לטאה שבורה" – מונטי פייטון הם לא), אולי זה סתם כי מדובר בקונספט קצת מיושן בימינו, אבל אני מאמין שבזמנים אחרים החבורה הזאת והסרטים שלה היו זוכים ליותר הערכה; כי למרות שאף אחד מהם לא מספק את ההופעה הקומית של העשור או אפילו של השנה, הם מפגינים מומחיות בדיאלוגים, והדינמיקה שלהם מצליחה להעלות את הדיאלוגים עוד יותר בזכות תזמון מדויק של כל העוסקים במלאכה.
אבל אולי מה שבאמת מרשים ב"סופר טרופרס" הוא לא תחושת הברדקים והקונדסים והצחוקים שמלווה את הסרט, אלא תחושת החום והאהבה. מוזר להגיד את זה על סרט שככל הנראה אחוז ניכר מהקהל שלו הוא נערים בני 15 מטומטמים וחרמנים, אבל "טרופרס" הוא לא סרט שמלא בשנאה ולעג לשונה. הדמויות הנשיות שלו אומנם מעטות, אבל זוכות ליחס מכבד מצד היוצרים – בין אם כנשים שיודעות מה לעשות ובין אם כנשים שגם יכולות לעשות שטויות ולהיות יצריות בדיוק כמו הגברים. "After Hours" הסבירו את זה יותר טוב ממני – אומנם לא מדובר ב"וונדר וומן" של הקומדיות, והסרט לא עוסק במוצהר בפמניזם בשום שלב, אבל יש בזה משהו יותר נעים: יש פשוט כבוד כללי לנשים לעשות מה שהן רוצות. אז כזה, זה. כלומר, יש מעט מזה ובעיקר סצנות של אנשים שאומרים "מיאו" לאזרחים מבוהלים שהם עצרו בצד הדרך ולא מבינים מה קורה, אבל, גם זה!
בסופו של דבר, אני יכול לברבר פה עוד אלף מילים אבל האמת הפשוטה היא כזאת: "סופר טרופרס" היא קומדיה דבילית לראות עם החברים הנכונים במצב הנכון. וככזאת, היא מושלמת: מהסוג שמספיק להיזכר בחלקי רגעים ממנה כדי לצחקק באמצע יום עבודה. אבל אם אתם מחפשים משהו אחר מהסרט – טוב, כדאי שתנסו סרט אחר.