אזרחים נאמנים! חיילים נועזים! צופים נאמנים! הסכיתו ושמעו! מסר מהמזכיר הכללי הנעלה והצנוע!
אזרחים! ימים גדולים עוברים על הרפובליקה העממית הסינית. שליטיה הצודקים תמיד הציבו דוגמה לעולם בלחימה בנגיף הקורונה שבשום אופן לא נולד מתקלה במעבדה בסין ואולי בכלל לא בסין אלא אצל האמריקאים הקפיטליסטים! כוחותינו הנועזים נמצאים בכוננות כדי לאחד אחת ולתמיד את סין החופשית עם פרובינציית טייוואן ברגע שתינתן הפקודה! ודווקא ברגע זה עלינו לזכור את דבריו של וו-טאנג קלאן, החכם הסיני העתיק שאמר: "הרפובליקה העממית הסינית אינה דבר שכדאי להתעסק איתו"!
וכפי שלימד אותנו המנהיג הדגול לין ביאו בטרם הפך לבוגד הנאלח שרצה לרצוח את מנהיגנו הנעלה מאו דזה-דונג, "מילה אחת מהיו"ר מאו שווה עשרת אלפים מילים מאחרים. כל הצהרה שלו היא אמת". ומה טוב יותר מאשר להיזכר במילותיו של היו"ר, אשר אמר ב-1950 למתנדבים להצלת קוריאה מ"האימפריאליזם וכלבי הפרא שלו", כי "כל זמן שאתם הקומראדים תהיו קשוחים ואמיצים וטובים באיחוד עם ההמונים שם ובלחימה נגד התוקפנים, הניצחון יהיה שלנו!" הבה! הבה נעמיק בקורותיהם של החיילים האמיצים שהובילו את הניצחון האדיר על הכוחות האימפריאליסטים התוקפניים באגם צ'אנגגין! שבו לשלוש השעות הקרובות והרגישו בנוח (אבל לא נוח מדי, שמא תהיו בורגנים) מול "הקרב באגם צ'אנגגין" – הסרט הסיני הכי יקר אי פעם והכי מכניס אי פעם! זאת לדברי ממשלת סין, ולא הייתי מציע לכם לפקפק בדברי ממשלת סין. יכולות להיות לזה השלכות. על אוייגורים שמעתם? על הטניסאית פאנג שואיי שמעתם? שמעתם? לעזאזל, מישהו פישל פה. יהיו לזה השלכות בדרגים בינוניים לפחות.
ובכן, "הקרב באגם צ'אנגגין", הידוע במערב כ"קרב מאגר צ'וסין", התנהל בקוריאה הצפונית בסוף 1950. כוחות האו"ם – בעיקר אמריקאים – בפיקודו של גנרל דגלאס מק'ארתור התקדמו עמוק לתוך קוריאה הצפונית, תוך כדי נפנוף נמרץ של הצפון-קוריאנים לכל עבר, אחרי שאלה האחרונים כבשו כמעט את כל קוריאה הדרומית במתקפת פתע. האמריקאים התכוונו להתקדם עד נהר היאלו, כלומר לא לכבוש את כל קוריאה הצפונית אלא את רובה המוחלט בלבד, אבל קולות שונים, גם בתוך ארה"ב וצבא ארה"ב, רצו להגיע עד גבול סין ואולי קצת מעבר לו.
הסינים חששו מאפשרות זו, וגם סתם לא ממש רצו ניצחון של כוחות מערביים, והחליטו לתקוף את כוחות האו"ם. כך עשו בנובמבר 1950; הם בלמו לגמרי את מתקפת האו"ם, והסיגו את כוחות האו"ם עמוק חזרה לתוך דרום קוריאה; כולל לכבוש (שוב) את סיאול, בירת דרום קוריאה. מאוחר יותר הצליחו כחות האו"ם והקוריאנים להחזיר לעצמם את השטח שאיבדו, והמלחמה הסתיימה כמעט בקווי הגבול שבהם נפתחה. באזור מאגר צ'וסין כפי שהוא קרוי במערב ובקוריאה הדרומית, או אגם צ'אנגגין כפי שהוא קרוי בקוריאה הצפונית ובסין, כיתרו יותר משישים אלף חיילים סיניים כוח או"ם (אוגדת נחתים אמריקאית וכוחות נוספים) שמנה כשלושים אלף איש. הסינים התכוונו להשמיד את כוח האו"ם כולו, תוך שימוש בכך שתנאי השטח ניתקו את הכוח המתקדם מכוחות אמריקאים אחרים, והיה רק כביש אחד שדרכו הגיעה אליו אספקה או שאליו יכול היה לסגת.
במילים אחרות, ברגע שהסינים חסמו את הכביש, היה אפשר להניח שגורלם של כוחות האו"ם המדוברים נגזר. זה לא קרה: כוחות האו"ם הצליחו לפרוץ את המצור במחיר כבד עבורם וכבד הרבה יותר לסינים (הכוח הסיני התוקף יצא מכלל פעולה לכמה חודשים). בסיכומו של הקרב, שהאמריקאים רואים בו דוגמה ומופת לנסיגה מוצלחת (אבל בכל זאת נסיגה(, ספגו האמריקאים כמעט שמונה-עשר אלף נפגעים, מהם קצת יותר משבעת אלפים נפגעי קור; הסינים ספגו כארבעים ושמונה אלף נפגעים, מהם כעשרים ותשעה אלף נפגעי קור.
כי אם זה לא ברור מהפסקה הקודמת: היה שם קר. באמת קר. שלושים מעלות מתחת לאפס. ושלג. ורוח. הכי קר מזה עשרות שנים.
ולתוך כל הקור הזה צריכה להיכנס פלוגת ההבקעה מס' 7, יחידת חיל רגלים סינית משובחת במיוחד, אמיצה מאוד, בעלת רוח לחימה אדירה, תחושה משפחתית ומפקד מצויין, אבל בלי סיוע של תותחים ובטח לא מטוסים, ובלי מספיק ציוד ואוכל. אני מקווה שאתם בעניין של הפלוגה, כי אתם הולכים לבלות איתם לפחות שעתיים עד שהקרב מהכותרת של הסרט הולך להתחיל.
הדמות הראשית היא המפקד, וו קיאנלי (ג'ינג וו) חמוש בארשת פנים ידידותית תמידית (למעט כשהוא צריך להרוג איזה אמריקאי אקראי) ומזג של דובון אכפת-לי ביום טוב, אהוב על חייליו וכמעט לעולם איננו מרים את הקול. הוא מושא הקנאה של אחיו וו ואנלי (ג'קסון יי), בן תשחורת מעצבן ומטומטם במיוחד שמשום מה אחיו מרשה לו להצטרף ליחידה וללחימה למרות שמדובר לפי הסרט ביחידה מיומנת ביותר ואילו האח לא יודע אפילו לזהות קליעי רובה, לא כל שכן לירות בהם.
יחד איתם מסייעים הסרג'נט הוותיק ליי ג'וסנג (ג'ון הו), אוסף שלם של חיילים בלי תכונות אופי, מפקדים בכירים אמיצים שאכפת להם מחייליהם הנשלחים לקור בלי ציוד בגלל סיבות שאינן בשליטתם (אני חוזר, לגמרי לא בשליטתם ובלי שום רשלנות או אכזריות מצידם), בנו של מאו שנהרג בלחימה ומופיע (לפני מותו, רוב הזמן) בכל מיני סצנות כי כנראה שהייתה הוראה מלמעלה, וכמעט כל קלישאה של סרטי מלחמה שתרצו חוץ מ"החייל שמראה תמונה של הילד ימות בסצנה הבאה". כולם נלחמים נגד מזג האוויר הקר ונגד האמריקאים הנהנים מעליונות אווירית מוחצת, בניסיון להעביר מכשירי קשר וטכנאי הצפנה למפקדה הסינית בגזרת האגם. ואז, אחרי שיבצעו זאת, עליהם גם להנחיל תבוסה מוחצת לאימפריאליסטים הפולשים ולהבטיח את המשך השלטון הסוציאליסטי של בעלת בריתנו קוריאה הצפונית, תוך מאבק גבורה כה גדול שבמאי אחד לא מספיק כדי להציג אותו, ולכן צריכים שלושה.
אילו הייתי תושב טייוואן הייתי מן הסתם מודאג מהסרט קלות, כי נראה בהחלט שהוא מנסה לבנות מחדש את הצורך "להילחם כדי שהדור הבא לא יצטרך", ציטוט, ולהלל את הלחימה האמיצה של הסינים נגד האימפריאליסטים הרקובים. סצנות כמו הבן של מאו, שמיותרות למדי וגם באופן לא מפתיע כנראה לא צמודות מדי לסיפור ההיסטורי, נועדו להציג את ההנהגה הסינית שמבחינתה דין בנו של המנהיג העליון דומה לכל חייל אחר; המון מהסצנות – במיוחד אלה המתרחשות במהלך נסיעה ארוכה, ארוכה, ארוכה ברכבת עד לצפון קוריאה – נועדו לתת רקע אידיאולוגי כזה ואחר, ולעסוק בשאלה שמאוד הטרידה כנראה את התסריטאים: מהי הגדולה הסינית שטבועה בצבא המתנדבים? מה צריך לעשות חייל סיני כדי להיות גיבור? וכמה חיילים אמריקאים ראוי להרוג?
פה ושם יש גם סצנות מתמיהות לחלוטין. נניח, סצנה שבה חייל פלוני כמעט נשבר ואז מופיעה חומת סין. כבר תבינו כשתראו, אבל מדובר במשהו שלדעתי היה אובר-פטריוטי ולא אמין כבר בימי האחים לומייר.
אבל מצד שני, הסרט הוא קצת יותר מ"רק תעמולה". הסיפור המרכזי שלו – המסע של הפלוגה לקרב וקרבותיה – הוא, אם נתעלם מהאח המפגר וואנלי, לא רע. כן, לא תמצאו משהו חדש או ייחודי בדינמיקה בין החיילים, לא רק בגלל שהם גם רקע לשחרור המהולל של קוריאה בידי בני העמלים והאיכרים העשויים ללא חת, אלא גם בגלל שזה שטאנץ של סרטי מלחמה. אבל הלחימה הקרקעית בעצמה מוצגת רוב הזמן בצורה ריאליסטית יחסית, והסרט לא מנסה לבטל את האימה שבמלחמה לטובת הזוהר והתהילה. אחת מסצנות הקרב, סצנה קטנה יחסית שמתנהלת סביב ועל מוצב אמריקאי, פשוט מצוינת: היא מציגה היטב את הבלבול, הפחד והקטלניות של לחימת לילה בטווחים קצרים בין ובתוך בניינים.
גם הצגת הצבא האמריקאי קצת יותר מורכבת ממה שאפשר היה לצפות. אמנם, במסגרת התפיסה החוזרת לפיה רוח הלחימה הסינית גברה על העליונות החומרית האמריקאית (במציאות גם לאמריקאים לא הייתה חסרה רוח לחימה שם), הסרט מקפיד להנגיד בין החיילים האמריקאים השבעים שאוכלים אוכל חם ושוקולד הרשי, לבין החיילים הסינים הרעבים החולקים תפוחי אדמה בודדים לא מבושלים זה עם זה בתור מנה יומית (אבל קשיי האספקה לא נגרמו בגלל רשלנות סינית או חוסר אכפתיות, כמובן. המפקדים הבכירים כל כך מתחשבים שהם אפילו לא רוצים ללבוש בעצמם מעיל חם כשלחייליהם אין). אבל במקום להציג את החיילים האמריקאים, כמו שעשה עלון תעמולה סיני מאותה תקופה, כ"הרוצחים המקצועיים ופושעי המלחמה מטבעם" שמשרתים את "הבנדיט מק'ארתור" בדרכם לחולל את "השואה המדממת" בקוריאה כדי שכשיכבשו את סיאול כי אז "כל הבחורות יהיו שלכם, הרכוש של התושבים שייך לכובשים ותוכלו לשלוח חבילות הביתה", הסרט משתמש בגישת הסיפור מ"ילקוט הכזבים" על מולה הפלמ"חניק שהיה מחמיא כל הזמן לאנשים: "שמע, עופר זה רץ – דבר כזה עוד לא ראיתי. הרגליים שלו כמעט לא נוגעות באדמה יש לו שוונג עצום ונשימה אדירה. בקושי השגתי אותו".
כך הסרט רוב הזמן מציג את החיילים האמריקאיים בתור חיילים ממש. לא מאושרים, לא רוצים להיות שם, אבל נלחמים ברצינות, עם כוח אדיר ונשק רב. הוא לא טורח להציג את חיילי היבשה בצורה שלילית ממש: הם אויב, אויב קטלני, אבל גם רציני. הסרט אמנם בז למפקדים האמריקאיים הבכירים שחושבים שלפניהם טיול בשלג, במיוחד המפקד האמריקאי העליון מק'ארתור, שהוא לא רק פלצ"ן מתנש"א (ד"ן ברז"ל) אלא גם CGI בצורה שכואבת בעיניים, אבל גם בתוך זה הוא מציג את דמותו (האמיתית) של גנרל אוליבר סמית', מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה, בתור קצין מצוין: מפוקח, זהיר, שקול, מנהיג – לגמרי לא החומר שהייתם מצפים מסרט תעמולה. במקרה לגמרי, זה גם נכון לגבי סמית' האמיתי. אבל זה, כמובן, משרת את הסיפור המרכזי על נצחון הרוח הסינית.
לעומת זאת, כל פעם שיש כוח אווירי, הסרט יוצא מדעתו. המטוסים האמריקאיים פוגעים בכל דבר שזז בצורה לא תאומן, ומשחירים את השמיים במספרם משל היו חיצים פרסיים במעבר תרמופילאי. הם מפציצים בדיוק מעורר אימה, ומדברים במה שהוא לא בדיוק אבל כמעט שונה לגמרי מכל שפה צבאית אנגלית שתעלו על הדעת, וכמובן שהם צולפים גם בגופות בשביל הכיף ומשקיעים פצצות כבדות על כל סירונת סינית אזרחית שהיא.
העובדה שהתיאור האווירי כל כך מוזר והשפה שבה מדברים האמריקאים היא, ובכן, משהו שהוא כנראה בן הדוד החורג של אנגלית אמריקאית, שאומץ בידי קזאחים ולמד אנגלית ממילון צרפתי-ספרדי, מוזרה במיוחד לאור העובדה שהסרט השקיע חתיכת מאמץ בשחזור היסטורי. לא דווקא עלילתי, אבל אמצעי הלחימה האמריקאיים מדויקים למדי; טנקים שמעטים יודעים שהשתתפו בלחימה נמצאים שם; המטוסים הם, בסך הכל, המטוסים הנכונים; ואפילו, למרבה הפליאה, השחקנים שמשחקים את המפקדים האמריקאיים די דומים למראם במציאות. ולא מדובר רק על מפקדים מפורסמים כמו מק'ארתור: מעטים יודעים, למשל, איך נראה מפקד גיס 10, הגנרל אלמונד, אבל השחקן די דומה לאיך שהוא היה נראה בתקופת קוריאה. ואם יש יותר ממניין סינים בין הצופים שיודעים מי היה קולונל אלן מקלין, מפקד חטיבה 31 האמריקאית, מאוד אתפלא, אבל בסרט הוא אפילו דומה יותר לתמונה שלו מימי מלחמת קוריאה מאשר לתמונה בוויקיפדיה. אז ברור שמישהו עשה לסרט תחקיר רציני, אבל איכשהו כנראה נגמר הכסף כשהגיע הזמן לדיאלוגים באנגלית, ולכן הם לא עילגים ממש, אבל גם לא נשמעים כמו שום דבר דומה לאנגלית.
לזה מצטרפת העובדה המצערת שהסרט לא מסתפק בסיפור המרכזי שלו, אלא מחליט לסיים אותו בתיאור הניצחון ההיסטורי הגדול של העמלים על כוחות השחור הקפיטליסטיים. ואז הוא משחרר את כל המעצורים, זורק פנימה את כל מה שנשאר מתקציב האפקטים לטובת אוסף פיצוצים אדיר ובלתי-ריאליסטי לחלוטין, ומפיל עלינו רצף סצנות לא סבירות אחת אחרי השנייה (לא תאמינו מה אפשר לעשות עם בזוקה, או שאפשר לנהוג בג'יפ יותר מהר, כנראה, מלהק מפציצים), כולל סצנה אחת שבה הגנרל המכובד סמית' מעביר במילותיו (אבל שוב, לא באמת באנגלית נורמלית) את המסר של הסרט, וכולה בנויה על מיתוס תעמולתי סיני לא מאוד אפשרי, והיא מוגזמת אפילו ברמה של מיתוסים תעמולתיים לא מאוד אפשריים. זה אולי קשור לעובדה המתגלה בסצנת הפוסט-קרדיטים – הסרט הוא בעצם חלק א' מתוך שני סרטים (הימור: בחלק השני המ"פ הקדוש ימות מות גיבורים והאח הדביל יהפוך לגיבור שאין כמוהו, ויספר לנכדיו את סיפור הקרב. אופציונלי: מפת סין המאוחדת עם טייוואן על הקיר מאחורי הנכדים). הסרט השני, משום מה, מתרחש לפני הסצנה האחרונה של הסרט הראשון, מה שהופך את הסיום לעוד יותר מוזר: משהו כמו "בואו נספר לכם את הסוף, שלא תהיו בדיכאון, אבל את החלק לפני הסוף תראו בסרט נפרד?"
ולכן, במקום סרט מלחמה סביר למדי ומעניין בין שעתיים, אנחנו מקבלים אפוס תעמולתי בן שלוש שעות, בומבסטי מדי, עם יותר מדי חנטריש, פחות מדי הגיון, או כפי שהסרט היה אומר בשפה תקנית לגמרי: "בהתמודדות עם אנשים עם תקציב גדול כמו הזה, אנו לא נועדנו להיות הקהל אשר באמת נהנה".
